קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
אנחנו נמצאים ב"עולם אין סוף". אבל ב"עולם אין סוף" הזה קיים אור קטן מאוד: "נפש דנפש", שברא את הנברא "יש מאין" כגרגיר קטן של הרצון לקבל. זוהי הבחינה הראשונה ביותר, "בחינת שורש" דעולם אין סוף. אז למה הוא נקרא אין סופי?
זה מפני שחוץ מהניצוץ של האור הזה והפירור של החומר, לא קיים יותר שום דבר. וכל היתר בא על חשבון גדלות האור בהרגשות של פירור הנברא, מהכבוד הגדול כלפי האור שברא אותו ומטפל בו. ומהכרת הגדלות הזאת מגיעה ההרגשה של עולם אין סוף.
ואחר כך, הפירור הזה מתחיל להתפתח והופך להיות יותר ויותר עצמאי, בהרגשות שלו נולדים "עולמות" שלמים. בהתחלה זה קורה בצורה אינסטינקטיבית, תחת השפעת האור. אבל בסופו של דבר ההתפתחות מגיעה עד לכזאת נקודה, שבה אנחנו נמצאים עכשיו. ואם עכשיו, מהמצב הזה, אנחנו נעלה חזרה למעלה, על ידי זה שמשתמשים בכל ההכנות שנעשו עבורנו, אז אנחנו נגיע להכרת הגדלות האמיתית של האור.
אפשר לקרוא לו אמיתי רק באופן מותנה, כי אי אפשר להשיג את המהות האמיתית ואת גובה הבורא כלפי הנברא. אבל כאשר אנחנו חוזרים למעלה, אז מגלים את אור הנרנח"י, את אותה המידה, שבה הבורא אִפשר לנו להשיג אותו, שנקראת "דבקות". במידה הזאת בהתאם לרצונו, אנחנו צריכים להפוך להיות דומים לו.
נאמר: "מאשפות ירים אביון" (תהילים קי"ג). אבל אנחנו לא דורשים להעלות אותנו מאשפות כדי להפוך אותנו לעשירים, אלא רוצים לעלות רק כדי שנכבד ונהלל את הבורא. זאת הסיבה היחידה שאנחנו מבקשים להעלות אותנו מאשפות, כדי להשיג את גדלותו, ולא כדי להיטיב את מצבנו העצמי.
העלייה הזאת היא כדי להבין מי ברא אותנו וטיפל בנו. ושהחומר עצמו יישאר בעוני גמור, כי העיקר עבורנו זה להצטרף לאור העליון, לתכונת ההשפעה, ולא למען עצמנו, אלא כדי לעשות נחת רוח לבורא. ובזה כל התקווה שלנו. כך אנחנו מביאים את עצמנו להתאמה מדויקת לאותה התמונה, לאותה הצורה, שקיימת בעולם אין סוף: גרגיר של חומר ליד ניצוץ של אור, וכל השאר, זו גדלות אין סופית של הבורא.
ידיעות קודמות בנושא:
הגרגיר האהוב של הבורא בבריאה
סעודה שבה עייפים מלחכות לך
גרגר של אור – מה מסתתר בו?
