געגועים לבלתי נודע

כנס סנט פטרבורג, שיעור מס' 5

כתוב: "דע את אלוקי אביך ועבדהו". דע, פירושו הכרה, משום שהנפש, כלומר, הרצון בעצמו, לא יכול להתקיים ללא הכרה, ללא תחושה שיש בתוכו משהו ברור, משהו מוגדר. הרצון חייב להרגיש ולהגדיר את תחושותיו, להשוות ביניהן.

יחד עם הבנת התחושות, מופיע מילוי, הרי האדם שואף ומתגעגע לעבודה אמיתית למען הבורא. זה מה שיש בנו, זה מה שדוחף אותנו. החיים שלנו כל כך מבולבלים, שמסתירים מאיתנו את מה שאנחנו באמת עושים.

אנחנו גם עכשיו מבצעים את כל מה שנדרש, רק נסתר מאיתנו המצב האמיתי, העולם האמיתי שבו אנחנו נמצאים. אנחנו מרגישים את עצמינו כצל מהמצב האמיתי שלנו, וכל מה שאנחנו עושים מכוון לחזרה להכרה ממצב של תת-הכרה. אבל עם זאת, לא העולם שלנו ולא הפעולות שאנחנו עושים בו, לא ישתנו, אלא אנחנו נראה אותו בצורה אחרת.

האדם לא מבין שהגעגועים שלו, השאיפות שלו, כל מה שהוא עושה למען ההתפתחות האגואיסטית (לא משנה כיצד הוא פועל בעולם שלנו), כל הפעולות שלנו מותנים רק על ידי דבר אחד ומכוונים אליו – הרצון להשיג את הבורא.

ועד שאנחנו משיגים את הבורא, המקור שמאיר לנו ונותן לנו חיים, אנחנו לא נירגע, ותמיד נרגיש לא טוב.

במילים אחרות, המקור לכל ההרגשות השליליות שלנו זה ההסתרה של הבורא, בעוד שהגילוי שלו נותן לנו מילוי, תענוג, שזוהי מטרת הבריאה.

האדם שואף להשיג את הבורא בכל פעולותיו, ההכרתיות ואפילו הלא הכרתיות. הרי, אנחנו כאילו רוצים, מוכנים, אפילו מסכימים לבטל במשהו את האגו שלנו, להתחבר ביחד: "תציב לנו כל תנאי שניתן לקיים, שאנחנו נוכל למלא, ואנחנו מוכנים לגלות אותך".

אבל אף על פי שיש לנו דחפים כאלה, אפילו לא דחפים, אלא רצונות קבועים, זה עדיין לא מספיק. אפילו אם אנחנו מתאספים, מתחברים, שרים, בוכים, רוקדים, לומדים, עובדים על החיבור – לא משנה מה אנחנו עושים וכמה משתדלים, המאמצים שלנו לא יניבו פירות אם לא יאיר עליהם האור של הבורא.

לכן המאמצים שלנו לא צריכים להיות ספונטניים או זמניים. הם חייבים להיות מגובשים בצורה נכונה בעוצמה, בכיוון, באופי, כדי למשוך עלינו את האור של הבורא. בלי שהאור ישפיע עלינו, הטבע שלנו יישאר אותו טבע אגואיסטי, ואנחנו "נתבשל" בתוך עצמינו – לא יתרחשו בנו שום שינויים איכותיים.

מתוך שיעור מס' 5 בכנס סנט פטרבורג, 14.07.2013

ידיעות קודמות בנושא:
"עד יערה עלינו רוח ממרום"
התחברות למטרה
ואל תשכח זאת…