גישה אישית

שאלה: אני נמצא בסביבה שהבורא הוביל אותי אליה. יחד עם זאת, נראה לי שההיענות של הסביבה הזאת מאיטה ועוצרת אותי. אני מרכין את ראשי בפני החברים, והם כביכול מושכים במושכות, ומעבירים אותי מדהירה להליכה. מה לעשות?

תשובתי: ישנם כל מיני מצבים. מי שהשׂיגו מדרגות רוחניות גבוהות יכולים לשׂחק באדישות מבוימת, כדי שתתאמץ יותר להעריך אותם באופן חיובי, על אף שכולם נראים בעיניך כעצלנים, רשלנים וכולי. אך אם הקבוצה מורכבת מקטנים, ממתחילים, שנמצאים בכוונה האגואיסטית של "לא-לשמה", לפני המחסום, אסור להם להעמיד פנים שהם אדישים. הם חייבים להראות זה לזה שהם במצב עלייה, מפני שאחרת הם לא יתקדמו קדימה. הם חייבים לדעת היטב כיצד לעורר כל אחד, כדי שאף אחד לא יישאר אדיש.

צריך לשים לב לסוגי האנשים. ישנם כאלה שאינם מסוגלים להסתדר עם האחרים שרוקדים, שרים, צוחקים ובוכים. לא אכפת להם מזה. במקרה כזה, החברים צריכים לשׂים לב לכך שאינני שָׂם לב למאמצים שלהם, ולמצוא שיטות, להמציא תחבולות ותכסיסים שישפיעו עליי.

כך צריך לעבוד עם כל אחד. הרי הקבוצה מורכבת מיחידים, ולכן עלינו לדאוג לעלייה של כולם. יחד עם זאת, לאחר כל המאמצים עלינו לגלות סבלנות, מפני שלכל אחד יש קצב התקדמות משלו. ישנם כאלה שאינם מסוגלים לתפוס את העיקרון הזה במשך שנים. אחרים נמשכים לתהליך הלימוד, ועבורם כל דף שהם למדו ב"תלמוד עשר הספירות" נחשב להשׂגה רוחנית. ישנם גם כאלה שמצטיינים בהנחיית שיעורים או מתבלטים במשהו אחר, ומזלזלים בכל שאר הדברים. לכן עלינו להיות סבלניים.

מתוך שיעור על מאמרו של הרב"ש, 25.01.2011

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/sB7nS

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest