דף הבית / המשבר ופתרונו / בתחתית של פירמידה הפוכה

בתחתית של פירמידה הפוכה

חוסר הביטחון במחר הופך להיות בולט יותר בעולם שלנו. פיתחנו טכנולוגיות גבוהות ביותר, שיטות פסיכולוגיות לשינוי החברה והאדם, מכשירי ניהול ובלבול של ההמונים, ויחד עם כל המדע והידע כיצד לנהל את האדם, אנחנו לא שולטים בעצמינו.

הרי בכל פעם, היום שלמחרת נמצא בסימן שאלה. וזו היא הבעיה העיקרית – האדם אינו שולט בעתיד שלו, אפילו הקרוב ביותר, עכשיו, ברגע הבא.

אולי אנחנו לא כל כך מרגישים את הצורך בשליטה זו, משום שאנחנו כבר התרגלנו לחיות מיום ליום ללא הידע הזה. אבל למעשה, זו היא טרגדיה גדולה. הרי, אילו היינו יודעים בוודאות והיינו בטוחים כיצד להתייחס לעתיד, זה היה חוסך לנו את כל הפעולות השגויות כלפי עצמינו ולפי הטבע. זה היה מעלה אותנו לרמה הבאה של ההתפתחות.

כאן מתעוררת השאלה: האם אנחנו מסוגלים לזה? הרי, לדעת את העתיד, פירושו, ודאות בשאלה של החיים והמוות, ביחס לחינוך שצריך לתת לילדים, למקצוע שצריך לבחור, למשפחה שצריך להקים. ידיעת העתיד תאפשר לי לדעת האם אני בכלל צריך היום לקום מהמיטה או לא.

ההרגשה והראיה של העתיד היו חוסכות לנו המון בעיות. אנחנו לא היינו מעורבים באין ספור פעולות חסרות תועלת שרק מזיקות. להפך, היינו מקדישים את הזמן למשהו מועיל.

כלומר, כל הבעיה שלנו היא ביחס לעתיד. ומשום שאנחנו לא יודעים כיצד לגשת לנקודה זו, אנחנו מרגישים אומללים. עם כל הרצון של האדם לגלות את העתיד, בתת-מודע הוא אוחז ברגע הנוכחי כמו בעל חיים. ההרגשה של חוסר ההתאמה בין "אני רוצה" לבין "אני לא מסוגל" משפילה את האדם והופכת אותו ליצור עוד יותר אומלל מאשר בעל חיים פשוט.

בעל חיים פשוט חי ומת כאשר מגיע זמן. הוא לא חושב על החיים והמוות, הוא פועל בצורה אינסטינקטיבית. אנשים פשוטים גם מתייחסים כך לחיים, ולא שואלים שאלות על העתיד או על המימוש העצמי. אבל האדם שקצת מתעלה מעל השגרה היומית ומתחיל לחשוב על גורלו, לבנות תוכניות, לממש תקוות לעתיד, רואה שכל זה לא נמצא בשליטתו.

עיסוקים רבים של האדם מוקדשים לשאיפה הזאת במקצת לפתוח את העתיד, לחזות תופעות כלשהן, לפחות, מזג האוויר. הפסיכולוגיה, הפילוסופיה, הכלכלה, הפוליטיקה של הכלכלה מטפלים בנושאים האלה. אבל בסופו של דבר, כל התחזיות הכלכליות והגרפים הרבים אינם תואמים למציאות.

כל מיני גורמים לא צפויים נכנסים לתמונה: מלחמות ויחסים בין מדינות ואנשים שלא היה ניתן לצפות קודם. כל ההיסטוריה האנושית, שכתוצאה ממנה אנחנו כאילו מתחכמים וצוברים ניסיון, כלל לא עוזרת לנו לגבי העתיד. וזה גורם לנו לתסכול עוד יותר גדול ומציג לפנינו את העתיד כבלתי נודע וחשוך.

בהדרגה אנחנו מבינים עד כמה אנחנו קטנים ואומללים. הננו-טכנולוגיות שמתפתחות מציגות לפנינו הזדמנויות חסרות תקדים, אפשרויות ליצור ממולקולות כל דבר, כולל מזון. ויחד עם זאת, השליטה הזאת ניתנת לנו רק כלפי מה שיש לנו ביד. והשאלה של העתיד נשארת בחושך: לשם מה ומדוע? אפילו אם אנחנו נוכל להאריך את החיים שלנו ב- 200, ב- 500 שנה, העתיד שלנו יישאר לא פחות מפחיד מאשר היום.

כאשר היינו ילדים, אנחנו שאלנו: "מה זה החיים והמוות? מה זה היום ומחר?", אבל כאשר אנחנו מתבגרים אנחנו שוכחים את השאלות הללו, אנחנו מוותרים עליהן בגלל הורמונים, לימודים וקריירה. לא משנה כמה ארוכים החיים שלנו, עצם העובדה שיש בהם משהו לא נודע ושלא ניתן לחזות מה יקרה ברגע הבא, מבטלת את המהות האנושית שלי.

כך אנחנו מגיעים לגילוי, שקיים כוח מעבר לכוח האנושי שמנהל את האדם, את החברה האנושית, את האבולוציה. כמובן, אנחנו לא עושים את ההיסטוריה בעצמינו, כמו שרבים אוהבים לומר. קיימת תוכנית האבולוציה של האדם שמתגלה בכל רגע בצורה יותר ויותר אינטנסיבית בהשוואה לאבולוציה של העולם הדומם, הצומח והחי.

ביחס לתוכנית הזאת של האבולוציה אנחנו נשלטים באותה המידה כמו בעלי חיים. אנחנו רק מממשים את כל הרצונות והמחשבות שמתעוררות בנו בכל רגע – אנחנו מגלים אותם בנו בהתאם לתוכנית עליונה כלשהי שאנחנו מחויבים ליישם.

יוצא כך, שקיימת בטבע תוכנית נסתרת כלשהי שפועלת על העולם הדומם, הצומח והחי, וגם על האנושות. עם זאת, התוכנית כלפי האדם שונה מזאת שפועלת בשאר חלקי הטבע. כתוצאה מכל ההתפתחות שלנו אנחנו בכל זאת מגיעים לשאלה: "לשם מה אנחנו קיימים?", בעוד שאצל בעלי החיים השאלה הזאת אינה מתעוררת.

השאלה הזאת: "מה הטעם בחיי?", מטרידה אותנו יותר ויותר. אני חושב שהשאלה הזאת כבר נמצאת במרכז של החברה האנושית, ובתת-מודע האדם כל הזמן מסתובב סביבה, בתקווה לגלות לשם מה הוא חי. או, לפחות, האדם מנסה למחוק את השאלה הזאת משדה הראיה שלו ולא לשים לב אליה, להתקיים היום כמו אתמול, ואולי, מחר – בלי לחשוב ולמרר את חייו על ידי זה שאין לו תשובה.

לכן, כל ההתפתחות שלנו, במיוחד בשנים האחרונות, מיועדת לברר את השאלה הזאת. האנושות נמשכת לזה יותר ויותר. ואם זה לא יקרה, האדם יתדרדר בהדרגה, יתפשטו נוגדי הדיכאון והסמים, משפחות ימשיכו להתפרק, אנשים יאבדו תקווה לעתיד ולא ירצו להוליד ילדים. אם אין תשובה ברורה לגבי מה יקרה מחר, אז גם היום הנוכחי אינו שווה שום דבר! לכן, האדם ישתדל להעביר את היום כך שיסבול כמה שפחות, כלומר, ייקח איזה כדור כדי לשקוע בתרדמה וכך לגמור את חייו.

כלומר, השאלה על משמעות החיים מתעוררת באנושות יותר ויותר ודורשת תשובה. הרי בערך משנות ה- 70, כלומר, לפני כ- 50 שנה האנושות התפתחה לרמה כזאת, שבאופן תיאורטי היא יכולה לספק לכל אחד את כל צרכיו. האדם התפטר מהדאגות לגבי הלחם היומי. אם חסר מזון במקום כלשהו זה קורה בגלל ארגון לקוי. למעשה, האנושות מייצרת מספיק מוצרי מזון כדי לספק אותו לכל העולם.

אף פעם בהיסטוריה לא היה כזה מצב. אנשים תמיד חיו בדומה לבעלי חיים בדאגה תמידית לפת לחם להיום ולמחר. אם היום חסר מזון במקום כלשהו, זה רק בגלל חוסר סדר, עזרה הדדית, קשר נכון בינינו. למעשה, אנחנו מסוגלים לספק לכל אחד את צרכיו. אבל דווקא במדינות המצליחות ביותר יש הכי הרבה בעיות שקשורות לחוסר רצון האדם להיות.

הכול שוקע: התרבות, ההשכלה, המדע – אין התחדשות בשום דבר. אין שאיפה קדימה, אין מוטיבציה. הדור הצעיר הוא דור עלוב באמת. הרי, אנחנו כבר לא צריכים להילחם כדי לשרוד ולספק את צרכיו של הגוף הגשמי שלנו. אבל יחד עם זאת, אנחנו לא מסוגלים לתת תשובה לאדם שבנו: מה מביא לנו עתיד, לשם מה אנחנו חיים? יוצא כך, שהגוף הבהמי שבע, אבל אין לאדם תשובה לשאלה שלו, ולא תהיה. לכן, אנחנו יורדים לרמה בהמית ואיכשהו חיים. אנשים לא רוצים ללמוד, לא רוצים לעבוד, ומסתפקים בקצבה קטנה כדי להתקיים.

המגמה הזאת משפיעה על התרבות המודרנית ועל ההשכלה. לכן, אם אנחנו שואלים על מקומו של האדם בטבע, הוא נראה עלוב ביותר, גרוע יותר מהטבע הדומם, הצומח והחי. האדם נמוך יותר מכולם – זאת התוצאה של ההתפתחות שלנו.

מתוך התוכנית "חיים חדשים", שיחה מס' 305, 23.02.2014

ידיעות קודמות בנושא:
האדם המפעיל או האדם המופעל?
עידן של דעיכה
צירי לידה מאושרת

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/rgTOk

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest