ברית בין ה"נקודות שבלב"

רצוי שהמילה "ערבות" וכל המושגים הנובעים ממנה יהיו ברורים וקרובים אלינו ככל האפשר. לכן, עלינו כל הזמן לעבוד על כך ולהסביר יותר מהי הערבות, איזה קשר צריך להיות בינינו?

כל אחד צריך להיות למעלה מכולם כדי לדאוג להם ולהראות דוגמה נכונה. כל אחד צריך להרגיש פחות מהאחרים כדי לקבל מהם התעוררות, התרוממות רוח, כיוון שבלי זה לא יהיה להם כוח להתקדם, "איש את רעהו יעזורו". וכולם צריכים לדאוג שכולנו נהיה שווים לגמרי, לא פחות ולא יותר, אלא שווים לגמרי!

בדרך אנחנו צריכים להתחיל להרגיש את הפנימיות אחד של השני. אני לא אראה את החבר כגוף גשמי. פתאום אני לא אזהה את פניו כי הם ייעלמו, אני לא אשים לב לבגדים שהוא לובש ולכל הסימנים החיצוניים. ואחר כך אני אפסיק לזהות אפילו את תכונות האופי שלו, את ההרגלים שהיו מציירים בי את דמותו.

אני לא אשייך אותו לצורתו החיצונית או לתכונות האופי הפנימיות, להתנהגות, לתכונות שהוא קיבל בלידה או שרכש במשך חייו.

אני לא אראה לבושים, בשר או תכונות של החבר, אלא רק את הנקודה הפנימית ביותר שנקראת "אחוריים דנפש דקדושה". וודאי שבינתיים היא מקולקלת, אבל משתוקקת בעזרת כל האמצעים למשוך לעצמה "אור מקיף" כדי שהוא יתקן אותה.

הנקודה הזאת נקראת "נקודה שבלב". האמצעי למשוך אליה את האור הוא הערבות, כלומר, חיבור בין הנקודות. דווקא אותן אנחנו צריכים לראות בכל חבר ולא את הגופים או את האופי או את הרגלי ההתנהגות. כל זה ניתן לו מלמעלה ומחייב אותו לפעול כך או שכך אני רואה אותו, כי "כל הפוסל במומו הוא פוסל". אבל, העיקר הוא לראות את הנקודה הפנימית ולרצות להתחבר אליה.

החיבור בין הנקודות הללו נקרא "מניין". זה כבר סוג של חיבור בין ה"נקודות שבלב" שמוכנות לפעול, להשקיע כל מאמץ אפשרי כדי להגיע להשתוות הצורה עם האור העליון. במידת התאמתן אליו והשתוקקותן לתכונת האור, הוא מתחיל להאיר עליהן. האור תמיד נמצא וכל התנועות נעשות רק בתוך הרצון.

הכול תלוי בחיבור בין הנקודות הפנימיות שבלב שאליהן אנחנו מושכים את האור, בעוצמתו ובאיכותו, כלומר לשם מה אנחנו רוצים להתחבר, מדוע ועל אילו מכשולים עלינו להתגבר? ברגע שאנחנו ממלאים את ה"סאה", אנחנו רוכשים רצון מספיק חזק כדי להתחבר ולהתאחד, האור מסיים את פעולת החיבור הראשונה שלנו ומביא אותנו לזיווג הראשון, למגע הראשון עם הבורא.

כך אנחנו מממשים את הערבות בינינו, כלומר, אנחנו נמצאים באמת "ביחד", נעשים ערבים זה לזה עד כדי כך שהופכים לגוף אחד. זאת המדרגה הרוחנית הראשונה שבה אנחנו מגלים את העולם העליון, את הכוח העליון, את המציאות האמיתית שנמצאת מעל המציאות שלנו היום. והעולם הזה נראה לנו דמיוני, כמו בחלום.

היחס הנכון הראשון כלפי החיבור הוא היציאה מתוכי, מתוך גופי, מתוך הלבושים שלי, מתוך כל הרצונות והמחשבות האגואיסטיים שלי, ההרגלים שאיתם נולדתי או רכשתי. אני מרגיש רק את ה"נקודה שבלב" ורוצה להדביק אותה לחברים. זאת אומרת, שאני הולך לקראת הערבות, לקראת נקודת החיבור הראשונה.

כך אנחנו מגיעים לכלי הראשון המחובר על ידי האור העליון. כל הנקודות שלנו הפוכות מהחיבור. אבל הלחץ מצידנו, המתח שנוצר בין הנקודות הללו, מגלה לנו עד כמה מטבענו אנחנו לא מסוגלים להתחבר אף על פי שמאוד רוצים. בעל הסולם מתאר את המצב הזה באגרת מספר 19 על דוגמת היחסים בין גבר ואישה, שבכוונה לא יכולים להתחבר אבל יחד עם זאת יש להם חשק גדול מאוד להיות ביחד. בסופו של דבר, זה מביא להתפרצות כוח החיבור המתגבר על כוח הדחייה ואז הם מגיעים לאיחוד. ואז "בא זרעו לברכה", כלומר, נולד כבר המצב הרוחני הראשון שלנו, שנקרא "לידה". כמו בעולם שלנו כתוצאה מזיווג בין גבר ואישה נולדים הילדים, כך גם ברוחניות, התוצאה מהזיווג היא לידת המצב החדש.

מתוך שיעור בנושא הכנה לכנס, 31.12.2013

ידיעות קודמות בנושא:
מדרגות הערבות
מאיפה לקחת כוח לפעולה רוחנית
תנאי הערבות