בריחה באישון לילה

חסרים לנו דחף, השתוקקות, הכוונה, גירוי ונחיצות. אנחנו כאילו רוצים רוחניות, שומעים, לומדים, אבל לא בוערים עד כדי כך שזה הופך לאובססיה, כמו פחד קיומי. מה לעשות אם אין לנו רצון כזה בוער?

כנראה שאנחנו בעצמנו, בלי הלחץ והגירוי מבחוץ וגם מלמעלה וגם מלמטה, לעולם לא נוכל להביא את עצמנו לחרדה כדי להביא את המאור המחזיר למוטב. אין לנו מספיק כוח לזה. אנחנו לא מסוגלים להתקרב אחד לשני עד כדי כך שנרגיש שאנחנו באמת זקוקים לזה, כדי שכל תפילותינו, תקוותינו, רצונותינו יתחברו ויתערבבו עד כדי כך שכל אחד יאבד בתוכם את הרגשת עצמיותו. אנחנו לא מרגישים את הצורך בזה, אין לנו רצון כזה!

רק אז מגיע לנו חסרון חדש מבחוץ, מאנשים חיצוניים שדורשים מאיתנו עזרה, ואנחנו מרגישים את עצמנו במצב לחוץ, חסר אונים. כמו אדם שחי לבד ולא ממש דאג לעצמו, חשב שהוא יסתדר איכשהו. אבל אחרי שהוא הפך לבעל משפחה, הוא נאלץ לחשוב מהבוקר עד הלילה מה הוא יביא הביתה, כיצד יאכיל את ילדיו. אלה כבר התחייבויות שאי אפשר לברוח מהן.

אותו הדבר גם במקרה שלנו. כאשר אנחנו יוצרים קשרים עם הקהל ומבטיחים להם משהו, אז כתוצאה מהנטייה לכבוד, שליטה, פחד מבושה, מאלצים אותנו לדאוג למימוש של כל ההתחייבויות. הצורך למלא את החסרונות של הקהל מחייב אותנו להיות בקשר יותר חזק בינינו. אנחנו מרגישים עד כמה אנחנו זקוקים לחברים.

ואם החסרונות החיצוניים האלה אינם מספיקים כדי להביא אותנו לדאגה וליראה מפני הצורך להגיע לחיבור, אז הבורא מוסיף ושולח לנו שונאים, מלשינים שנגדם אנחנו חייבים להיאבק ולנצח. אחרת זה פוגע בכבודנו, מכתים את שמנו הטוב, גורם לחוסר נוחות ולאכזבות.

כך מתגלים בנו החללים החדשים, שאנחנו בעצמנו לעולם לא היינו מגלים בגלל כוח ההגנה של הגוף, של האגו שלנו. הבורא מגלה אותם על ידי שליחת המתנגדים החיצוניים, "כלבין דחציפין".

עלינו לראות בכל האמצעים הללו עזרה מלמעלה. הכוחות השליליים האלה מוסיפים לכוחות החלשים שלנו שבעזרתם אנחנו ניסינו להתחבר ולהשיג משהו, ונותנים לנו דחיפה חזקה קדימה והשפעה גשמית שחודרת לתוך העצמות והבשר, מכה במקום הרגיש ביותר.

נקווה שהכוחות הללו יהיו מספיק חזקים כדי להביא אותנו לצעקה לעזרה
, כפי שנאמר, "ויאנחו בני ישראל מהעבודה ויזעקו, ותעל שועתם אל הא-להים מן העבודה. וישמע ה' את נאקתם". זאת עבודה מאוד רצינית. אסור לטשטש ולהתעלם מהתנפלויות כאלה, אלא להיפך, חייבים לפחד, להתבייש, לעבוד נכון עם האמצעים האלה שניתנו לנו כדי שניעזר בזה ונצליח.

כל אלה הם "עזר כנגדו". שום דבר בעולמנו לא נוצר ללא מטרה, אלא רק לעזר לנו. ואף על פי שאנחנו חייבים להתגונן ולתפוס עמדה נכונה כלפי הביקורת וכל הבעיות, לדאוג להצלחת מימוש ההבטחות שלנו לקהל, יחד עם זאת עלינו להודות לבורא על כל האמצעים, ההשפעות המרות, על התרופות לאגו שלנו שעוזרות לנו להתנתק ממנו ולהתעלות.

עלינו להצטייד בחיסרון שמכסה על הפער בין שתי המדרגות: המדרגה הנוכחית והמדרגה הבאה, הרוחנית. הנוסחה הזאת כוללת את הרצון לקבל שלי, של הקהל ושל השונאים. את כל זה עלינו לחבר לנוסחה אחת ולכלול בתוך תפילה, מ"ן, כדי לתת לה עוצמה מספקת לקבלת המענה מלמעלה, מ"ד. המ"ן והמ"ד בונים "אור ישר" ו"אור חוזר" ומעלים את כולנו מחוברים ביחד למדרגה יותר גבוהה.

זאת העלייה המשותפת שלנו. משה לא יצא ממצרים לבד. הוא רק ברח משם לזמן מה ליתרו וחזר בחזרה. אבל באמת, רק כולם ביחד יוצאים מתוך השעבוד של האגו ואסור לשכוח זאת.

על ידי ההפצה הרחבה שלנו אנחנו בונים בתוכנו רצון לקבל חזק לצאת ממצרים, לעשות קפיצה למדרגה הרוחנית החדשה. וכל הפחדים, החרדות, המכות, האכזבות ניתנו לנו כדי לחבר בינינו עוד יותר ולחייב אותנו לברוח ברגע המיועד.

חיל פרעה, הכוחות השליליים והלילה שתחת כסותו יש לנו אפשרות לברוח, על אף שזהו מצב חשוך ולא נעים, הכול מתחבר למכלול נכון של הכוחות שמיועדים להביא ללידתנו בעולם החדש.

מתוך ההכנה לשיעור, 30.09.2013

ידיעות קודמות בנושא:
כל המצטער עם הציבור זוכה לנחמה
עולם של רחמים גלויים ללא שום רוע
לסבול מהסבל של כל העולם

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/FmN6Z

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest