"בצילו חמדתי"

בעל הסולם, ספר "שמעתי", מאמר ח', "מהו, הבדל בין צל דקדושה לצל דס"א":

"והנה צל הקליפה נקרא "אל אחר אסתרס ולא עביד פירי", מה שאין כן קדושה נקרא "בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחיכי". היינו שאומר, שכל הסתרות והיסורים, שהוא מרגיש, הוא מטעם, שהבורא שלח לו את המצבים האלו, בכדי שיהיה לו מקום לעבוד למעלה מהדעת.

היות שהוא רוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע, היינו שהבורא יהנה. לכן אין לו שום פחיתות מעבודה זו.. אלא האדם מסכים להנהגת הבורא. כלומר, איך שהבורא רוצה שהוא ירגיש את מציאות ה' בעת העבודה, האדם מסכים בלב ונפש, כי האדם לא מסתכל על מה שהוא יכול להנות, אלא הוא מסתכל על מה שהבורא יכול להנות. נמצא שהצל הזה מביא לו חיים."

"אמונה למעלה מהדעת", זה אומר, לקבל כל מה שקורה איתך שנשלח על ידי הבורא, על ידי הכוח האחד והיחיד, שאין עוד מלבדו, שהוא טוב ומטיב, אף על פי שאתה מרגיש אחרת. כל העבודה שלנו בסופו של דבר, היא להגיע להכרה שאנחנו בעצמנו לא עושים כלום ולא רוצים לעשות שום דבר: לא בחיצוניות ולא בפנימיות, לא ברגליים ובידיים, ב"כלים" דעולם הזה, לא ב"כלים" הפנימיים שלנו, ברצונות ובמחשבות, אלא מסכימים עם כל מה שיש לנו ברגע זה. ואז הרגע הזה ייקרא גמר התיקון.

וכל עוד אנחנו לא הגענו לכזאת הרגשה שנמצאים במצב הטוב ביותר, תחת הנהגת הכוח הטוב, שהוא טוב ומטיב לרעים ולטובים, עד אז יישארו צללים בעולם. הבורא יביא אותנו לכאלה מצבים שאנחנו נרגיש רצון לשנות אותם. תחילה אנחנו רוצים לשנות את העולם, אחר כך רוצים להשתנות בעצמנו. אבל בסופו של דבר אנחנו מבינים שכל העבודה שלנו היא לגמרי הפוכה: לשנות את היחס שלנו לתפיסה, לקליטה של ההנהגה העליונה, למנהיג העולם, בכזאת צורה, שבצילו ישבתי וחמדתי.

כל מה שאנחנו מקבלים זו חמדה, זה רצוי לנו, אף על פי שזה בא בצורה לא נעימה, כי זהו צל, הסתרה. אבל אנחנו עובדים על עצמנו ב"אמונה למעלה מהדעת" בכזאת צורה, שהפירות האלו יהפכו להיות מתוקים לנו. זה בעצם כל התיקונים שאנחנו צריכים לעשות.

כל העניין מתחיל מזה, שהאדם מתחיל להבין שכל מה שקורה בא מהבורא, ולא במילים, אלא ממש בהרגשה הפנימית. לא צריך לבקש מהבורא שהוא יתגלה, אלא רק היכולת להיות בהכרה הזאת שזה בא ממנו. ואז לאדם יהיה נעים מאוד לעבוד ב"אמונה למעלה מהדעת" ולקבל את כל המצבים הרעים כטובים ביותר, בלתי נעימים כנעימים, עד שהם כולם נעשים מתוקים.

זה נקרא שהוא הגיע ל"אמונה". בעולם שום דבר אינו משתנה, אלא רק מתגלה כלפי האדם הנהגת הבורא השלמה. ואז רק זה, הופך את העולם הזה לעולם העליון, לעולם מושלם.

יוצא, שלא נדרשים שום שינויים חיצוניים, לא נדרשת שום עבודה: לא חיצונית, גשמית, בידיים וברגליים, לא כזאת, כפי שאנחנו מתארים לעצמנו את העבודה הרוחנית. בסופו של דבר הכול מצטמצם למצב אחד, למגע של האדם עם ההשגחה הנסתרת. הוא כל הזמן רוצה להיות במגע עימה ולא דורש שום שינויים בשום דבר, אלא דווקא להישאר בהסתרה.

קודם הוא היה מבקש גילוי, אבל עכשיו הוא רוצה להישאר בהסתרה ולשמור עליה. את כל האנרגיה, הנטייה, ההשתוקקות, שבה הוא חיפש את הגילוי, את כל הרצונות שלו הוא מפנה להיפך, לזה שזה לא יקרה. כי הגילוי יכול למחוק לו את הנטייה הלא אגואיסטית, את כל היחס שלו לבורא, למחוק לו את היגיעה ב"למעלה מהדעת". לכן הוא רוצה לשמור את אותה מידת הריחוק שהייתה, שאותה הוא הרגיש, את מידת ההשתוקקות, ומעליה כל הזמן להיות קשור לאין עוד מלבדו, לבורא.

מתוך ההכנה לשיעור, 29.07.2013

ידיעות קודמות בנושא:
עד שינוסו הצללים
נולד מתוך צל דקדושה
עקרונות יסוד מתוך הספר "שמעתי" – מאמר ח', "מהו, הבדל בין צל דקדושה לצל דס"א"

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/kHdHT

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest