בנחלה נצחית וזמנית

"ובתי החצרים אשר אין להם חמה סביב על שדה הארץ יחשב גאלה תהיה לו וביבול יצא" (ויקרא, פרשת "בהר", כ"ה, ל"א).

כל מה שנמצא מחוץ לחומות העיר (מחוץ לעולם האצילות), לא נחשב כשייך לעיר (לא מתוקן), מפני שבעולם האצילות, מעל לפרסא, הכול נמצא בשלמות.

"ובתי החצרים אשר אין להם חמה סביב", "שדה הארץ", זה הרצונות הלא מתוקנים שלנו שהם לקבל למען עצמי, ולא על מנת להשפיע ולאהוב, לכן הם כמו רוח בשדה.

אבל כאשר הם כבר נמצאים בעיר, אז הם חייבים להיות שייכים לבעלים הראשונים והאמיתיים שלהם. אני יכול לקחת אותם ממנו, לשלם עבורם, להשתמש בתכונות הללו, ואחר כך לתת חזרה וכולי. מדובר על זרימה של תכונות נכונות מרצון אחד לאחר.

"וערי הלווים בתי ערי אחוזתם גאולת עולם תהיה ללווים" (ויקרא, פרשת "בהר", כ"ה, ל"ב).

"לוי", זה מצב של אדם, שנמצא בתכונת השפעה (בינה). לכן שום הגבלות אינן חלות עליו: שבע שנים, יובל, שכירות לשנה וכדומה.

כשהעיר של לוי בתוכי, זה לא סתם מלכות דאצילות, אלא מלכות שעלתה לבינה דאצילות, כלומר תכונה של השפעה טהורה. אפשר להעביר אותה ולעשות איתה כל מה שרוצים, מפני שהתכונה הזאת כבר יכולה להיות בכל המצבים.

"ושדה מגרש עריהם לא ימכר כי אחוזת עולם הוא להם" (ויקרא, פרשת "בהר", כ"ה, ל"ד).

"ושדה מגרש עריהם", מסמלים את אותן התכונות (אח"פ), שהלוויים צריכים להוסיף לעצמם. הרצונות האלה צריכים להיתקן ולהתמלא באור חכמה.

רק לוויים (תכונת הבינה) יכולים לצרף אותם לעצמם ובהמשך לקבל עליהם את אור החכמה. לכן, "ושדה מגרש עריהם" של הלוויים לא יכולים לעבור לבעלים אחרים. הם צריכים בעצמם לתקן אותם.

מתוך תוכנית וטלוויזיה "סודות הספר הנצחי", 8.10.2014