דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / במרכז החלל הריקני

במרכז החלל הריקני

יש כוח הפועל בתוכנו, בתוך הרצון לקבל, בתוך הבריאה כולה, בתוך "מלכות דאין סוף", ומטרתנו היא לגלות את הכוח הזה. אנחנו מתחילים פתאום להרגיש שקיימים בתוכנו חללים ריקים כלשהם, שאנחנו לא יודעים מה לעשות איתם. אנחנו לא מסוגלים למלא אותם בעצמנו ולשלוט בהם. ההרגשה הזאת של חוסר האונים וחוסר הישע חוזרת כל פעם ונעשית יותר ויותר מבוררת.

אנחנו מבינים שחייבים לפתור את הבעיה, אבל מבינים בצורה יותר ויותר ברורה שאנחנו לא מסוגלים מפני שזה למעלה מכוחנו. אנחנו עוברים דרך רגשות או מצבים מסוימים ואין לנו שום אפשרות לשמור עליהם. אפשר לזעוק לחברים, לבצע פעולות כלשהן, אבל שום דבר לא יעזור.

אנחנו מרגישים חסרי אונים כמו מול הגורל האכזרי והכוח העליון, ולכן מבינים שכאן נחוצה נוכחותו של הכוח העליון, אותו הכוח הפועל בנפעל שמניע את כל היקום. הוא חייב להתחיל לפעול ולבצע את התפקיד שאנחנו לא מסוגלים, לשלוט בכל החללים הריקניים שנוצרו בנו ובהם אנחנו מרגישים התרחקות והתקררות.

ככל הנראה, במצב הזה חייב לשלוט הבורא, מפני שאנחנו בעצמנו איננו מסוגלים לשמור עליו. הדרישה הזאת כבר מכוונת אותנו לבורא. כך אנחנו רוכשים ניסיון, שכל החלל, ההתקררות, ההתרחקות, שיוצרים מקומות ריקים שלא היו קודם, הירידות, כל זה מיועד לייצב מקום חדש לבורא.

ואחר כך אתה תרגיש שחוץ מהחללים האלה אין שום דבר! כל המציאות המתגלה יותר ויותר, היא בעצם מקום ריק. ואם הבורא לא ימלא אותו אז אתה תיעלם, כיוון שאין לך שום שליטה. השליטה היחידה שלך היא לחייב את הבורא לשלוט.

אתה נמצא במרכז של כל המציאות, בנקודה השחורה האמצעית, והמציאות מתרחבת יותר ויותר. החלל הזה מתפתח עד למימדים של כל היקום, בולע אותך ואתה נעלם לחלוטין בתוכו. זאת הרגשה מאוד מפחידה ומאיימת, הארת ה"מלכות" הריקנית, כפי שהיא. ולכן, אתה פשוט מוכרח שהחלל הזה יתמלא על ידי הבורא.

כך אתה מודה לבורא שהוא עורר אותך להתקרבות, על ידי כך שעורר בך את הרגשת הריחוק. זה המצב שאנחנו נמצאים בו אחרי הכנס. אם אנחנו רוצים שהכנס לא ייגמר, אז חייבים להחזיק בכוח בתוך התמונה הזאת את הבורא, את "הכוח הפועל בנפעל" ולהשתדל לחבר את "ישראל, אורייתא וקב"ה חד הוא" במידה שווה, כמו שלושה שותפים.

ואנחנו שוכחים על כך, חושבים שהעיקר זה ישראל, כלומר, אנחנו. אבל אם אנחנו לא דואגים לכל שלושת התנאים, אז אנחנו לא נקראים "ישראל"! אנחנו רוצים שיקרה משהו בתוך האיחוד שלנו וזה נכון. מה שחסר זה להחזיק את עצמנו בכוח בתוך שלושת התנאים האלה. אבל אנחנו לא מרגישים את הבורא שחייב להיות בינינו, כמו שורש שאליו חייבים להגיע. אנחנו לא תמיד נזכרים במאור המחזיר למוטב, בתורה שצריכה להביא אותנו לאהבה. וחוץ מזה אנחנו חייבים לברר בדיוק מהי אהבה, עד כמה זאת מסירות הדדית ומסירות של כולנו יחד לבורא.

כל אלה הן נקודות מרכזיות שאנחנו חייבים לעבד ולברר היטב. והבירור שלהן הוא לחפש כל פעם בתוך החיבור בינינו היכן נמצא "ישראל" שמשתוקק לבורא? מה זה הבורא שאליו משתוקקים? מהי התורה וכיצד היא פועלת עלינו? כיצד עלינו להתארגן כדי שהיא תפעל עלינו ועל ידי השפעתה אנחנו נגלה בינינו את דמות הבורא, נקבל את צורתו?

אנחנו צריכים לעבוד על כל זה וכל פעם זה ייראה לנו יותר ויותר מעורפל, מתפורר, לא ידוע. הבורא ייתן לנו כל פעם הרגשה של ריחוק יותר ויותר גדול כדי שנמלא את המקום הריק, עיגול יותר ויותר רחב, את הריקנות הפנימית, בנוכחות של הבורא.

מתוך ההכנה לשיעור, 19.07.2013

ידיעות קודמות בנושא:
אדם "מרגיש" ואדם "מאמין"
כל זה קרוב מאוד…
אור הביטחון

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/86PjJ

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest