בכניסה למנהרה

ההתקדמות ב"אחישנה" אפשרית רק אם אתה מתקדם כזקן שהולך כפוף וכל הזמן כאילו מחפש משהו שאבד לו. ואז כאשר מתגלה הרע, מייד כנגדו יתגלה הטוב, הרי חיפשתי חסרונות מראש, עוד במצב הטוב.

הכול תלוי במגמת ההתקדמות. אם אני רואה לפניי שולחן ערוך, אז אני דואג שיהיה לי מספיק תיאבון בכדי ליהנות מהכיבוד, כלומר אני מחפש חסרונות.

אם אנחנו מקבלים את השפעת הסביבה במלואה, אז לא חשוב מה קורה לנו. בימים אלה אנחנו מבררים מהי הערבות בצורה מוגברת, ובהתאם לכך מרגישים מכות חזקות, בעיות משותפות, אך עוברים דרכן בצורה קלה ומהירה. הכול תלוי במגמה.

זאת אומרת, לעולם אני לא אהיה בטוח בכוחות עצמי ותמיד אזדקק לערבות יותר גדולה. הערבות אף פעם לא תספיק. ברגע שאני מצטייד במידה מסוימת של ערבות, מייד מתרחשת ההתרחקות שלי וצצות הפרעות למיניהן שאותן אני יכול לעבד בעזרת הערבות לקו אמצעי ולהפוך אותן להתקדמות.

לפיכך, יש לשאוף לערבות בכל הכוח. זה יגרום לנו לעייפות, הרגשה של דחייה, סלידה. כל ההפרעות הללו נוכחות גם כן בתוך העבודה על הערבות, כי ג' הקווים קיימים גם בתוך קו הימין, גם בתוך השמאל וגם בתוך הקו האמצעי. אולם כך אנחנו מפתחים את הנשמה שלנו, מתחילים לעבוד עם המצבים הפנימיים.

אנחנו משתוקקים להשיג ערבות כמה שיותר איתנה, וכאשר מרגישים שהחיבור בינינו צבר מספיק כוח, אז מתחילים בעצמנו לעורר את השמאל, את התיאבון, מה שנקרא "לעורר את השחר". בדרך כלל הזדמנות כזו מגיעה בזכות סביבה רחבה יותר. אז אנחנו נצטרך לעבוד על חשיבות הקבוצה שלנו ביחס לחברה החיצונית.

בתוך הקבוצה אני עובד על כך שהקבוצה חשובה יותר ממני. וכעת עליי לעבוד יחד עם הקבוצה שלי המחוברת, שכל הסביבה החיצונית תהיה פחות חשובה מהקבוצה. כלומר הקבוצה היא יותר חשובה הן ממני עצמי והן מהחברה החיצונית כולה (המונח "חברה חיצונית" אינו מתייחס לקבוצה העולמית שלנו). אז אוכל לשאוב משם רצונות חדשים ולהגביר את הערבות בינינו.

אין יותר על מה לדאוג מלבד הערבות, כיוון שבמידת כוח האיחוד בינינו יתעוררו כוחות השבירה, "רשימות" חדשות, ואנחנו נתחיל לעבוד איתם כדי להגיע לצורת האדם על ידי הדבקת כל החלקים יחד. אנחנו לא צריכים לדאוג ל"רשימות" המתגלות מתוך השבירה, אלא רק לחומר הדלק, לאנרגיה שלנו. בערבות אנחנו מקבלים את הכוח כחומר גלם, וההפרעות השונות שבאות עוזרות לנו לתת לערבות צורה ממשית.

לערבות עצמה אין צורה, הצורה מגיעה דווקא מהשלילה, מהחסרונות. אם אני לא נתקל במכשולים, אז אני לא מרגיש את עצמי קיים. האוויר לוחץ עליי, כל החושים שלי מקבלים השפעות שונות שבלעדיהן לא הייתי מרגיש שאני חי. אותו הדבר קורה גם עם כוח הערבות – אם יש לי את הכוח הזה, אבל אני לא מרגיש שום התנגדות, אז אני לא מרגיש שאני נמצא בעולם הרוחני.

אנחנו מרגישים את עצמנו בעולם הרוחני רק הודות לכוחות החושך. האור עצמו אינו מצייר אף צורה – הצורה נוצרת דווקא מתוך החושך.

אנחנו עוברים מצבים כאלה בדרך עד שנעמדים על קרן ישרה – קו, שעליו אנחנו ממשיכים להתקדם למטרה. הכניסה למנהרה, ל"צינור", לקו האמצעי, היא מאוד חשובה ומורכבת. אנחנו דורכים במקום זמן רב, סביב הכניסה ולא מעיזים להיכנס – עושים צעד קדימה ונסוגים אחורה. אך לבסוף כאשר אנחנו נכנסים, כבר יכולים להתקדם בתוכו הודות לניסיון שקיבלנו.

מתוך שיעור בנושא הכנה לכנס 01.01.2014

ידיעות קודמות בנושא:
להיות או לא להיות "יחד", זאת השאלה
ברית בין ה"נקודות שבלב"
מדרגות הערבות

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/wkCwM

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest