ביקור של הנשיא

שאלה: מדוע אתה אומר, שחשיבותו של המורה לא צריכה להיות משהו יוצא דופן עבור תלמידיו?

תשובתי: תתאר לעצמך שמגיע אלינו נשיא המדינה במיוחד כדי להיפגש איתך. הוא שואל אותנו עליך, אומר שחיפש הרבה שנים אדם כמוך, עד שהתברר לו שאתה נמצא כאן. יחד עם הפמליה שלו הוא ניגש אליך, לוחץ לך את היד, אחר כך אתם הולכים לחדר הישיבות ומנהלים שיחה, שלאחריה, בפָנים מוארות הוא מתיישב ברכב הנשיאותי ונוסע חזרה לבית הנשיא.

לאחר ביקורו זה, אתה ממשיך כהרגלך להסתובב בין החברים, אבל אנחנו כבר מסתכלים עליך אחרת. בין אם אנחנו רוצים בכך ובין אם לא, אך נאלצים להיות זהירים. בינינו נוצר משהו יוצא דופן, ואנחנו לא יודעים איך להתייחס אליך, איך להתנהג לידך. אתה אומר משהו ואנחנו מקשיבים בספקנות, אבל בקנאות לכל מילה. תשומת ליבנו כבר מופנית אליך, אנחנו כבר תלויים בך, האגו שלנו "נעול" עליך, ואין מה לעשות בקשר לזה. כזאת היא הצורה הטבעית של ההשתחוות, של ההוקרה, הטמונה בנו על ידי הטבע עצמו.

אבל העבודה האמיתית היא לא בזה. אם אני רוצה לקבוע קשר עם הבורא, להגיע להשתוות הצורה עימו, אז אני צריך להתעלות מעל הטבע שלי, לשנות אותו למשהו הפוך ולא ידוע בהפכיות שלו. ודאי, כאשר זה יגיע לכלל ביצוע יהיה לי נורא קשה, כי אני כביכול הופך את עצמי מבפנים החוצה, כמו כפפה, יוצא מעורי, מוציא את הנשמה.

אבל אפשר לעשות את זה בקלות. המקובלים אומרים שאין שום בעיה. אם יש לי חומר דלק, אז כל הדרך תהפוך להרפתקה נעימה, כמו טיול בגן חיות. אני אעבור מכלוב לכלוב, מחיה לחיה ואתקן את הרצונות שלי, עד שאצא מתוך "ממלכת החי" הזאת בתור "אדם".

כל העניין הוא בחומר הדלק שמגיע אליי בשרשרת: מהבורא, דרך המקובלים, המורה והחברים. לכן אני צריך להתכלל בקבוצה כדי לקבל התפעלות מהחברים ולקבל מהם את מה שחשוב להם. ומה שחשוב עבורם זה המורה, אדם שדווקא לא מוצא חן בעיניי, שיש לי סלידה ממנו, אנטיפט בעיניי. אני בז לו באופן אוטומטי, לא רואה בו שום דבר שווה ומשמעותי.

אבל אני מבין שכל זה בנוי לפניי בכוונה בצורה כזאת. ואז אני משתמש באמצעים האלה, בודק את עצמי על ידי קריטריון פשוט: האם אני רוצה להקשיב לדבריו של המורה ולבצע אותם? אבל לבצע אותם לא מתוך מחויבות "בהמית", אלא כדי להגיע לבורא שעומד מאחוריו.

מתוך שיעור על "מאמר לסיום הזוהר", 20.02.2013

ידיעות קודמות בנושא:
אמנות ההליכה בעקבות מורה דרך
ללא כבוד כלפי המורה והקבוצה, אין דבקות עם הבורא
מסירת החכמה ממורה לתלמיד

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/GKAql

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest