ביקור אצל אימא

בעל הסולם, "הקדמה לספר הזוהר": "קבלתו שהיא ע"מ להנות לנותנת לו, נחשבת להשפעה ונתינה גמורה אליה, עש"ה. ואז קונה דבקות גמורה בו ית' כי דבקות הרוחני אינה אלא השואת הצורה."

הדבר הזה אפשרי רק כאשר אני נמצא מול מישהו שאוהב אותי. כי רק ביחסים עימו אני יכול לקבל על מנת להשפיע.

למשל, אני בא לבקר את אמי שיודעת מראש על בואי, ולזכר על הימים שעברו היא הכינה עבורי מאכל שהיה אהוב עליי מאז הילדות. והנה אני אוכל ולא שוכח להרעיף תשבחות ולהראות עד כמה זה טעים לי. על ידי זה אני גורם לה תענוג, ויחד עם זאת, אני משתמש באהבתה כלפיי.

מצד שני, אני לא יכול לעשות את זה למי שלא אוהב אותי. למשל במסעדה אני לא אצליח לגרום תענוג לבעל הבית ושם אני אצטרך לשלם את החשבון.

כלומר, התענוג שאימא מקבלת ממני הוא תוצאה של התענוג שאני מקבל ממנה. וככל שאני מקבל יותר, כך היא נהנית יותר.

הרי כולנו בנויים מהחומר של ה"רצון לקבל" ולכן אנחנו מסוגלים באמת לתת רק למי שאוהב אותנו במידת אהבתו כלפינו. נניח, שמידת אהבתך כלפיי היא 10 קילו. אז אני יכול לקבל ממך תענוג בגודל 10 קילו ואתה תרגיש שאני גרמתי לך תענוג. אתה לא תרגיש שאני לקחתי או קיבלתי, אלא שאני נתתי. כך מידת הקבלה מתהפכת למידת ההשפעה על פני סולם האהבה.

אם אנחנו רוצים להכין את עצמנו לפגישה עם הבורא, אז עלינו להגיע לאהבה בינינו. "מאהבת הבריות לאהבת ה'". כלומר, מידת החיבור, מידת הערבות בתוך הקבוצה, צריכה לקבל בדרגות הללו את צורת האהבה והנתינה ההדדית, כאשר כולנו מקבלים בצורה הדדית.

במקרה כזה, "בפועל" אני לוקח משהו מהחברים אבל באמת הם מרגישים שאני נותן להם משהו. וזה היחס כלפי כולם. זה מביא אותנו לדבר שלם אחד, לדבקות, בדומה לבורא.

הדמיון הזה יכול להתקיים רק אחרי שניקינו את עצמנו מהרצון לקבל לעצמנו ואנחנו לא מרגישים שחסר לנו משהו. אז אני דואג רק לעשיית נחת רוח לזולת ויחד עימו אני צריך להגיע למצב שהם אוהבים אותי. זה מאפשר לי לקבל מהם על מנת להשפיע להם. ובנוסף לכך אני מראה להם שאני אוהב אותם ושאשמח באמת אם הם יקבלו ממני משהו. בסופו של דבר, התענוג שלנו הוא הדדי.

באופן כללי אנחנו מחליפים יחס ורק אותו לוקחים בחשבון. החשבון הרוחני אינו נבנה על סמך חומר, לא על היחס של "קח ותן" בינינו, אלא דרוש לב, רגש אמיתי מעצמנו וגם מהאחרים. אז כיצד אנחנו יכולים להתחשבן על ידי רגשות הלב? האם יכולה להיות אהבה "חלוטה" כאשר אני לא מקבל כלום ונהנה רק מזה שהאחרים לוקחים ממני?

ברוחניות אני חייב לתקן את עצמי וחייב להנות.

שאלה: אבל כיצד מתקדמים בכיוון הזה?

תשובתי: יש לך חברים, תתאמן עליהם.

על ידי האימון ההדדי אחד עם השני, כל אחד ילמד לדעת מה בלב חברו ולדעת מה בלבו. רק כך אנחנו יכולים לפנות לאימא, לעליון.

שאלה: אבל כיצד אני יכול לבטא אהבה כלפי החברים?

תשובתי: נאמר, "קנה לך חבר". מה זאת אומרת "קנה"? זאת אומרת שאני נותן לו משהו שהוא צריך, משהו שהוא רוצה. מה החבר רוצה ממני?

הוא משתוקק למטרה הרוחנית, לכן עליי להראות לו את השתתפותי, מעורבותי ושיתוף הפעולה בדרכי למטרה. אחרת אני לא חבר שלו ואני לא "קונה" אותו. כי שום דבר אחר לא דרוש ממני. אנחנו מתחברים מפני שאנחנו לא נשיג את המטרה אחד בלי השני.

אני "קונה" אותו על ידי כך שאני משתדל לתת לו את כולי, עוזר לו בדרך. במקרה כזה, אני החבר הנאמן שלו והוא יכול להיות איתי ביחד, כי אני מספק לו כוחות הדרושים להשגת המטרה. ואותו הדבר הוא חייב לעשות למעני.

מתוך הנחיצות ההדדית הזאת מגיעים לחיבור והוא מגלה את הקשר בינינו ואנחנו מתחילים לעצב את דמות הבורא. כאשר אנחנו משפיעים זה לזה בצורה הדדית מעל האגו, אז באמצע, בינינו, מתגלה הבורא. כך גם שני הגלים שמגיעים מכיוונים שונים מתנגשים זה בזה. נוצרת תופעת "התאבקות" ביניהם שמגלה את צורת המשפיע.

מתוך שיעור על פי "הקדמה לספר הזוהר", 01.01.2014

ידיעות קודמות בנושא:
דרושים שניים להשפעה
שני ניצוצות מחובקים
דקויות של לקבל על מנת להשפיע

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/vKnmy

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest