בין תענוג לייסורים

"הנה בהשקפה כללית יש לחשב את החרות לחק טבעי, הפרוס על כל החיים, כפי שאנו רואים, שבעלי החיים הנמצאים תחת ידינו, מתים כשאנו עושקים מהם את החפש. וזאת עדות נאמנה, שההשגחה אינה מסכימה לשעבודה של שום בריה. – ולא לחנם לחמה האנושות במאות השנים האחרונות עד שהשיגו חרות היחיד בשיעורים מסוימים. אבל בכל זאת המושג הזה המתבטא במלה "חרות" מטושטש אצלינו מאד, ואם נתעמק בפנימיותה של המלה הזאת, כמעט ולא ישאר ממנה כלום. כי בטרם שאתה מבקש חרותו של היחיד, עליך להניח שכל יחיד כשהוא לעצמו יש בו אותה התכונה הנקראת חרות, ז"א, שיכול לפעול על פי בחירתו לרצונו החפשי." (בעל הסולם מאמר "החרות".)

החרות מרמזת על קיומה: אני חופשי, אני עושה מה שאני רוצה, יכול לבחור מה לרצות ומה לא, מה טוב ומה גרוע. קיים בתוכי מכשיר רציני לצורך דיפרנציאציה והערכה של כל מה שניצב מולי. האם יש לי את זה. האם אני יכול בבחירת המטרות הללו להיות אובייקטיבי? לא מובן, האם אני יכול.

אולם כשנתבונן במעשיו של היחיד, נמצא אותם כהכרחיים. ובעל כרחו יעשה אותם, ואין לו כל אפשרות של בחירה. והוא דומה בזה, לתבשיל השפות על כירה, שאין לו כל בחירה, והוא מוכרח להתבשל, כי ההשגחה חבשה את כל החיים בשני מוסרות, שהם התענוג והמכאוב. ואין לבעלי החיים שום בחירה חפשית, לבחור ביסורים, או לדחות את העונג. 

בכל מקרה אנחנו משתוקקים לתענוג ונמנעים מייסורים. העניין הוא רק שאלה של ניסוח.

מתוך שיעור בשפה הרוסית, 12.05.2019