ביטול עצמי, העיקר לא להתנגד

בעל הסולם, "הקדמה לספר הזוהר", אות מ"ד: "אלא רק בשיעור דרגה הא' שבו, המכונה דומם. ובשיעור שמטהר חלק הדומם של הרצון לקבל, בשיעור הזה הוא הולך ובונה את התרי"ג אברים של הנקודה שבלב שהיא הדומם דנפש דקדושה. וכשנשלם בכל תרי"ג מצוות, מבחינת המעשה, נשלמו בזה כל תרי"ג אברים של הנקודה שבלב, שהיא הדומם דנפש דקדושה, שרמ"ח איבריה הרוחניים נבנים ע"י קיום רמ"ח מצות עשה, ושס"ה גידיה הרוחניים נבנים ע"י קיום שס"ה מצות לא תעשה."

אדם מבצע פעולות מסוימות בתוך הקבוצה ומתרחק מהאחרים מפני שרוצה להרוויח ולא רוצה להפסיד. כמו כל האנשים הוא פועל בכוונה פשוטה, שיהיה לו טוב ומוכן להשתתף באופן מלא בחיי הקבוצה. זאת דרגת "דומם", הלוואי שנזכה לממש אותה. לשם כך חייבים לעשות את כל מה שהמקובלים ממליצים בנוגע לעבודה בקבוצה, כי על ידי זה אנחנו מתקדמים.

ובאמת, מי לא רוצה להרוויח? אבל אם ההשתוקקות שלי אינה מספיקה כדי לבצע את כל הדרישות של הקבוצה, אז אני עדיין לא התפתחתי עד לדרגת ה"דומם" האמיתית, עדיין לא מימשתי בה את כל תרי"ג הרצונות שלי.

כדי לעלות לדרגת הדומם השלמה עליי לרצות להצליח עד כדי כך שאני מוכן להרכין את ראשי בפני הקבוצה בכל מה שהחברים אומרים לי, לא משנה אם זה בגשמיות או ברוחניות. אני כמו טיפת זרע שדבוקה לרחם, כמו תינוק על הידיים של המבוגרים. ואני מתבטל, כמו אבן שאינה זזה בעצמה, אך אינה מתנגדת אם כוח חיצון של הקבוצה מניע אותה. אני לא מתנגד לקבוצה, אני פועל יחד עמה. ואף על פי שזה מנוגד לרצוני, אני עובד נגד רצוני, מה שנקרא מקיים מצוות "לא תעשה", כדי שהקבוצה תוכל להזיז אותי לאן שהיא צריכה. אם החברים אומרים לי "לא", אז אני לא עושה, ואם הם אומרים לי "כן", אז אני כן עושה.

אז אני נמצא בדרגת "דומם דנפש דקדושה". אני כבר שייך לרוחניות, כאילו נבלע בתוכה. בדרגת "נפש" עדיין אין תנועה, אין שינויים בשום הבחנה. אני מרגיש את העולם הרוחני כמשהו קבוע, לא משתנה. ואני לא עושה שום דבר בעצמי, אני רק לא מתנגד ושומר על הקשר עם הקבוצה. אבל יחד עם זאת דורשים ממני לעשות פעולות, כי הרצונות שלי כל הזמן משתנים ואני ממלא את עשר הספירות של ה"פרצוף" שלי, מפני שאני צריך לגדול עד לדרגת דומם השלמה. לא סחבו אותי לקבוצה על אלונקה, אני לא מנותק מהחיים, אני מאוד פעיל, אני עובד, ועל אף שהכוונות שלי הן לטובתי, אני בכל זאת מוכן להתבטל לחלוטין.

אני לא רוצה להזיק לאחרים, אני מוכן לבצע בצורה אוטומטית את כל מה שהחברים יגידו לי. בזה מתבטאת האקטיביות שלי. יתכן שאני מנהל חיים סוערים, מספיק לעשות את הכול, לוקח על עצמי מטלות רבות, עוזר לכולם, משתתף בהפצה… זה גם יכול להיות חלק מדרגת "דומם", כי אני פועל כך כדי להכניע את ראשי לפני הקבוצה ולקבל מילוי דרך החברים.

שאלה: כאשר אני מתאר את עצמי כ"מכוֹנָה" בשירות של החברים, מאוד קשה לי להסכים עם זה. נכון להיום אני משתתף במה שמושך אותי, אני עושה כרצוני. אבל האם ההתבטלות האוטומטית זאת לא עבדות?

תשובתי: בדיוק להיפך, נכון להיום אני "מכוֹנָה", מפני שאני עושה את מה שהאגו מכתיב לי מבפנים. וכדי לעשות את מה שהקבוצה אומרת לי, אני אצטרך לוותר על האגו שלי ולפעול בהתאם לרצונה. ואז אני כבר לא אהיה "מכוֹנָה", אני כל הזמן אתגבר על האגו שלי ואעשה את מה שהחברים רוצים.

יחס כזה לקבוצה הוא כבר דרגה רוחנית. אני ביטלתי את עצמי, אני לא קיים, אני רק מבצע. אין לי "ראש", אני לא מביא את התירוצים שלי, כי נשאר ממני רק מעשה. וה"ראש" שלי נבנה דווקא בזכות הביטול העצמי, כאשר אני מקבל את המָרוּת של הזולת, של הקבוצה.

שאלה: כלומר, נחוצה "מרירות" שמעליה אני מחייב את עצמי לעשות זאת?

תשובתי: מרירות היא לא סימן של השפעה. צריכה להיות שמחה. הרי יש לי הזדמנות לגדול ולבטל את עצמי כלפי העליון במקום להסכים עם רצונותיי. כשאני עולה לדרגת הדומם כלפי העליון, אני נדבק בו ושמח כתוצאה מזה. אחרת זאת לא דבקות. אני לא יכול להיות במצב רוחני בלי הסכמתי. וחוסר שמחה הוא סימן לחוסר הסכמה.

ברוחניות אנחנו לא יכולים סתם לעלות ולרדת לקומות שונות. אם אני נמצא ב"קומה" מסוימת, במצב מסוים, זה מפני שאני רוצה להיות בו. לא יכול להיות שאני בוכה ונשאר באותו המצב.

מתוך שיעור על פי מאמרו של בעל הסולם "הקדמה לספר הזוהר", 10.02.2014

ידיעות קודמות בנושא:
להתכלל בעבודה עד לביטול עצמי
להתבטל בפני מושג הקבוצה
נפש, רוח, נשמה