דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / בושה החזקה ממוות

בושה החזקה ממוות

laitman_2008-12-07_6476.jpg

שאלה: כיצד עלינו להגיע להרגשת הבושה ולעשות צמצום על האגואיזם שלנו?

תשובתי: בושה הוא רגש גבוה מאוד והוא אינו מגיע אלינו בתחילת דרכנו הרוחנית, מדובר כאן בבושה ביחס לבורא, למשפיע, הבושה היא מזה שהוא המשפיע ואני המקבל.

בעולם שלנו אנחנו שומרים כל הזמן על הרגשת הכבוד העצמי, על האני שלי, עבורנו זה יקר יותר מהחיים. אנחנו מוכנים למות, העיקר שלא להיות מושפלים, ולהתבצר באני שלנו, באהבת הכבוד שלנו. כלומר, בעולם שלנו אנחנו צריכים להצדיק את הקבלה שלנו.

הבושה שאני מרגיש היא שהאני שלי מתבטל ונעלם, כי אם אני מאבד את הרצון והמילוי שלי, אני מרגיש שאני מפסיק להתקיים. אפילו כשאדם נפטר הוא אינו מרגיש שהוא נעלם לחלוטין מהמציאות. יש לו סך הכול הרגשה שהוא מאבד איזה חלק ממנה, מתפטר מהעבר שלו.

כאשר מגיע אליי רגש של בושה, הרגש הזה מוחק את כל הקיום הרוחני שלי. אדם יהיה מוכן להרוג את עצמו, רק שלא לתת לנקודת האני שלו להיעלם. זו הרגשה פנימית שבה אני חש שלא נשאר ממני שום דבר!

הבורא משחק עימנו, בכך שהוא נוגע (פוגע) בנקודת האני שלנו, באופן עקבי ושיטתי. ולא נשארת לנו בחירה, אנחנו חייבים לנקוט באיזה שהן פעולות על מנת לשמור על האישיות שלנו. ההרגשה שאני צריך להתעלות מעל לחיים האלה, מעל למוות, עוזרת לי לרכוש את הטבע השני, אותו אני מוכן לקבל. אומרים לי להשפיע, ואני מוכן אפילו לאבד את עצמי העכשווי שלי העיקר שהנקודה של האני שלי תישאר להתקיים.

הרגשה זו יכולה להינתן רק על ידי המאור המחזיר למוטב. האור פועל עלינו ומעורר בנו את הנקודה הזאת, אשר שוכבת בבסיס שלנו עצמנו, היא נקודת המוצא "יש מאין".

האמצעי להשגתה היא בקבוצה הקבלית ולימוד, אין שום אמצעים אחרים! בקבוצה אנחנו משתדלים לבנות דגם של האיחוד הרוחני, כמו בעולם אין סוף. בזכות התנאים של האיחוד הזה, אנחנו מושכים אור שמעלה אותנו לאותו המצב. למרות שזוהי הרגשה נוראית, דווקא היא זו שמביאה לנו את ההצלה.

מתוך שיעור על המאמר "פתיחה לחכמת הקבלה", 14.05.2010

רשומות קודמות בנושא:
ה"אני" היא נקודה שחורה באוקיינוס של אור
הבושה מביאה אותנו לבורא

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/y8Fae

One comment

  1.  אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב יהודה אשלג, בעל הסולם / אהבת ה' ואהבת הבריות

     "מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה". פירוש, כל המתקיים וניזון על ידי יגיעת אחרים, מפחד (מתבייש) להסתכל בצורתו, משום שאין לו צורה אנושית… ומאחר שמתוך שלימותו יתברך, אין דבר חסר יוצא הימנו. לפיכך, כדי שנוכל להנות מיגיע כפינו, הכין לנו העבודה הזאת, וברא הבריאה בצורתה המשפלת, והעבודה היא על ידי תורה ומצוות, המרוממת אותנו, משיפלות הבריאה, ועל ידי עבודה זאת, נמצאנו משיגים רוממותנו על ידי קניין עצמי. וכל העונג והטוב המגיע לנו מידו יתברך הרחבה והמלאה אנו מרגישים כמו בעלים עליו, ולא כמקבל מתנה.

    אולם עכ"ז צריכים להבין מקור השיפלות שאנו מרגישים בשעת קבלת מתנה. ונבין את זה על-פי החוק הידוע לחכמי הטבע: ש"כל ענף טבעו וחוקו כשרשו". וכל הענינים הנהוגים בשורש, יתרצה בהם הענף שלו ויאהב אותם ויחמדם ויפיך מהם תועלתו. ולעומתם, כל הענינים שאינם נהוגים בשורש, גם הענף שלו מתרחק מהם, ולא יוכל לסובלם וניזק מהם.

    ומכיון ששורשינו הוא השי"ת ויתעלה, והוא אינו מקבל, אלא משפיע, על-כן מגיע לנו הצער והשיפלות בכל קבלה מזולתו.

    http://www.kab.co.il/heb/content/view/frame/31362

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest