בושה החזקה ממוות

שאלה: כיצד עלינו להגיע להרגשת הבושה ולעשות צמצום על האגואיזם שלנו?

תשובתי: בושה הוא רגש גבוה מאוד והוא אינו מגיע אלינו בתחילת דרכנו הרוחנית, מדובר כאן בבושה ביחס לבורא, למשפיע, הבושה היא מזה שהוא המשפיע ואני המקבל.

בעולם שלנו אנחנו שומרים כל הזמן על הרגשת הכבוד העצמי, על האני שלי, עבורנו זה יקר יותר מהחיים. אנחנו מוכנים למות, העיקר שלא להיות מושפלים, ולהתבצר באני שלנו, באהבת הכבוד שלנו. כלומר, בעולם שלנו אנחנו צריכים להצדיק את הקבלה שלנו.

הבושה שאני מרגיש היא שהאני שלי מתבטל ונעלם, כי אם אני מאבד את הרצון והמילוי שלי, אני מרגיש שאני מפסיק להתקיים. אפילו כשאדם נפטר הוא אינו מרגיש שהוא נעלם לחלוטין מהמציאות. יש לו סך הכול הרגשה שהוא מאבד איזה חלק ממנה, מתפטר מהעבר שלו.

כאשר מגיע אליי רגש של בושה, הרגש הזה מוחק את כל הקיום הרוחני שלי. אדם יהיה מוכן להרוג את עצמו, רק שלא לתת לנקודת האני שלו להיעלם. זו הרגשה פנימית שבה אני חש שלא נשאר ממני שום דבר!

הבורא משחק עימנו, בכך שהוא נוגע (פוגע) בנקודת האני שלנו, באופן עקבי ושיטתי. ולא נשארת לנו בחירה, אנחנו חייבים לנקוט באיזה שהן פעולות על מנת לשמור על האישיות שלנו. ההרגשה שאני צריך להתעלות מעל לחיים האלה, מעל למוות, עוזרת לי לרכוש את הטבע השני, אותו אני מוכן לקבל. אומרים לי להשפיע, ואני מוכן אפילו לאבד את עצמי העכשווי שלי העיקר שהנקודה של האני שלי תישאר להתקיים.

הרגשה זו יכולה להינתן רק על ידי המאור המחזיר למוטב. האור פועל עלינו ומעורר בנו את הנקודה הזאת, אשר שוכבת בבסיס שלנו עצמנו, היא נקודת המוצא "יש מאין".

האמצעי להשגתה היא בקבוצה הקבלית ולימוד, אין שום אמצעים אחרים! בקבוצה אנחנו משתדלים לבנות דגם של האיחוד הרוחני, כמו בעולם אין סוף. בזכות התנאים של האיחוד הזה, אנחנו מושכים אור שמעלה אותנו לאותו המצב. למרות שזוהי הרגשה נוראית, דווקא היא זו שמביאה לנו את ההצלה.

מתוך שיעור על המאמר "פתיחה לחכמת הקבלה", 14.05.2010

רשומות קודמות בנושא:
ה"אני" היא נקודה שחורה באוקיינוס של אור
הבושה מביאה אותנו לבורא