בובה המחיה את עצמה

שאלה: מדוע אנחנו עוברים תהליך כה ארוך, מסובך ולא ברור לנו, שנוגד את ההיגיון והשכל הישר?

תשובה: העניין הוא שבסופו של דבר עלינו להוסיף לנברא, שהבורא ברא, רצון עצמי, את הצורך העצמי להרגיש אותו, להרגיש את האור העליון, מילוי רוחני. עלי להגיע עם התיאבון שלי, רעבון, רצון. ועל מנת להשיג רצון עצמי, עלי להתחיל מהקוטב הנגדי – מזה, שאני לא רוצה את זה! רק כשאני מגיע לרצון כזה מנוגד, אני יכול לומר שהוא שלי! אחרת, לא.

נניח, עכשיו אני רוצה משהו, מהיכן מתעורר בי הרצון הזה? אם אני אתעמק בו, אז אוכל להבין שהוא בכלל לא שלי, אלא הוא נובע מתוך נסיבות פנימיות כלשהן: גנים, הורמונים, מידע שהצטבר במוח, סביבה, דרישות הגוף שלי, הטבע. כלומר מעוררים אותי מבפנים, אך זה בכלל לא הרצון שלי, אלא דרישה טבעית שלי. ובהתאם לדחף הטבעי הזה, אני רץ ומבצע את רצוני. מתחשק לי עכשיו: אוכל, מין, משפחה, כסף, כבוד, מושכלות, אך האם זה אני שרוצה את כל זה? לא! כך אני נולדתי, או שהסביבה בכל רגע משפיעה עלי ומעוררת בי רצונות כאלה. אך זה לא נקרא "אני".

מכאן נובע שאני סתם בובה על חוטים, ואני אפילו לא יודע על כך. אני חושב שאני הוא האדון על חיי, וכמו גיבור מפיק מהם את כל מה שאני רוצה. אך מסתבר, שאלה בכלל לא הרצונות שלי. אז מי זה "אני" אם אני פועל כמו רובוט? אני צועק, משתדל, עובד, אך יוצא שאני ממלא רצונות של מישהו אחר, ואפילו אינני יודע באיזו עבדות אני נמצא. אני לגמרי תלוי בחוטים שמושכים ומנהלים אותי כל שנייה.

אם היינו מסתכלים על עצמנו מהצד, היינו רואים את עצמנו כבובות שאין להן שום דבר עצמאי, שום רצונות עצמאים או אפשרויות לממשם. אנחנו לא קובעים את מטרתנו, ויוצא שאנחנו בכלל לא בני אדם, אלא בובות סמרטוטים על חוטים, שבעזרתם מזיזים אותנו. וכשאני מרגיש רצון בתוכי, האם זה אני שמרגיש? זאת גם שאלה גדולה, הרי ההרגשה מתגלה בחומר הנתון לי. מתעוררת תגובה כלשהי בתוך הבובה הזאת. דרכה עוברים דחפים חשמליים, והיא מתחילה להגיב ולפעול.

אם אנחנו בודקים את עצמנו כך לעומק, אז מתברר, שאין כאן נברא! וכאן אנחנו מבינים את המטרה שעמדה בפני הבורא: כיצד לברוא רצון, שיהיה עיקרי, ראשוני, ושאינו יוצא ממנו. כיצד ליצור בובה, שאף על פי שהיא כולה עשויה פלסטיק, תקום לתחיה ותתחיל לחשוב ולרצות בעצמה? אנחנו מסוגלים לכך? שלבובה יהיו רצונות משלה, מחשבות משלה, פעולות משלה? אם לא, אז הבריאה כולה היא פשוט צעצוע. רמאות לשמה.

אין אנו מבינים אפילו איזו בעיה זאת, ליצור אותנו כך, כדי שנבנה בעצמנו, בתוכנו, משהו שלנו שאפשר יהיה לקרוא לו "אדם", כלומר "דומה" לבורא. עצמאי ובלתי תלוי בהחלטות שלי, פעולות, רצונות, ולא סתם רובוט נשלט. לכן, אנחנו נאלצים לעבור מצבים כה מוזרים ובלתי מובנים, עד שנשיג את הרצון שלנו. ורק מאותו הרגע אנחנו יכולים להיקרא "אדם", ישראל. מי שבינתיים מנוהלים מלמעלה, נקראים "אומות העולם". ואילו מי שכבר התקדם ורכש רצון משלו, שמכוון אותו לבורא, נקראים ישראל (ישר – אל, "ישר לבורא").

רכישת הרצון הזה והשימוש בו היא מטרת הבריאה שאליה מביא אותנו האור העליון. אך הוא רק יכול להביא אותנו להכרת הצורך במטרה הזאת, ואילו להרוויח את הרצון הזה אנו צריכים בעצמנו. כאן בלתי אפשרי לקבל משהו מוכן, כי אחרת הוא לא יהיה לזכותנו.

לכן הבורא מעורר אותנו, או על ידי תענוגים, או על יד ייסורים, ובעזרת שתי המושכות הללו מביא אותנו לכך שנתחיל לבנות בתוכנו משהו חדש.

מתוך שיעור על ספרו של בעל הסולם תלמוד עשר הספירות, 06.05.2011

ידיעות קודמות בנושא:
היכן מסתתר חופש הבחירה?
בובת קפיץ
הלוגיקה העליונה של תוכנית הבריאה