דף הבית / אקטואליה / בואו נתחיל מיהודים ויהודים

בואו נתחיל מיהודים ויהודים

אווירת המתח והפחד ברחובות ישראל מחזירים אותי לימים שאחרי תאונת הדרכים שעברתי. זה קרה לפני שנים ביהודה ושומרון, נקלעתי לתאונה קטלנית שהיה מעורב בה מיניבוס ובו ערבים, אחר כך שמעתי ששלושה או ארבעה מהם נהרגו בתאונה.

שכבתי בבית החולים "הדסה עין כרם" אחרי ניתוח חירום, תלוי בין חיים ומוות, כשחיי מופקדים בידיים של צוות רפואי שכולו ערבים. אני זוכר שרציתי מאוד לשתות אך היה אסור לי, ואחות ערבייה נענתה לבקשתי והושיטה אל פי כף של מים. זו הייתה תחושה מוזרה. ידעתי שבתאונה נהרגו ערבים, גם הצוות הרפואי ידע זאת, והייתי בסכנת חיים תלוי בהם לחלוטין. הסתכלתי עליהם ודווקא אז התחלתי להרגיש אותם.
בימים האחרונים אני שומע מתלמידיי ומכריי שיהודים רבים נמנעים להיכנס לבתי עסק שמעסיקים ערבים, המתח והחשש מורגשים עם כל ערבי שחולף ברחוב. המהומות הקשות והעימותים בערים המעורבות חשפו את הקרע העמוק בין יהודים לערבים ומוטטו את רעיון הדו-קיום. גם לאחר שהרוחות יירגעו לא ברור כיצד נגשר מעל החשדנות, הריחוק והפחד שנוצרו בינינו.
ומנגד, בימים האחרונים צצות עשרות יוזמות שקוראות לפיוס ושלום. מאות יהודים וערבים יוצאים שלובי ידיים לרחובות ומפגינים נגד האלימות וההסתה ומבקשים להשיב את החיים המשותפים. השאלה האם יש בכך תועלת.
טעות לחשוב כי הבעיה נמצאת בין היהודים לערבים ושם נדרש שיקום היחסים. עיקר המלחמה נמצאת בינינו, היהודים. למעשה השנאה בתוכנו כל כך חזקה שהיא עולה ומכסה על כל השנאה שקיימת בעולם בין עמים, משפחות, מפלגות ומדינות. כל בעיות העולם – שורשן בפירוד ובשנאת החינם שבינינו, כמו שכתבו חכמים: "אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל", לכן על מנת לפתור את המשבר בין הערבים ליהודים צריך לגשת ולטפל ישירות במקור הבעיה: היחסים בינינו.
אם נסיח דעתנו ונטפל בתוצאות במקום בסיבה, שנאת הערבים כלפינו תגדל עוד יותר. הרי הסכסוך איננו חדש, גם טרם ההתפרצות לא היה פה דו-קיום וגם לא יהיה כל עוד אין חיבור בין היהודים. המלחמה האמיתית היא מלחמת אחים בלתי פוסקת בינינו, לא על ידי נשק חם ושיגור טילים אלא על ידי נשק קר של ריחוק, דחייה, זלזול ושנאה פנימית בין כל הפלגים, בין מבוגרים ואף בין ילדים, ממש בין כולם-כולם. אם נעבוד רק על האהבה בין בני עמנו, מיד היא תקרין על הערבים שיגלו לפתע יחס טוב כלפינו.
איננו אשמים בשנאה שאנו רוחשים זה לזה, היא נטועה בנו משורשנו המיוחד כעם. עם ישראל התחיל להתגבש לפני אלפי שנים בבבל העתיקה, מאוסף של אנשים זרים משבעים אומות שונות, שהתקבצו סביב אברהם נגד השנאה שהתפרצה בין כל עמי בבל דאז. אותם אנשים הלכו בעקבות אברהם מתוך רצון משותף להתחבר לפי הכלל "ואהבת לרעך כמוך" ולתקן את היחסים ביניהם.
למעשה אנחנו הצאצאים של אותה קבוצה שבחרה בחיבור על פני השנאה, אנחנו ממשיכי דרכם, ועל אף שחלפו אלפי שנים, דורות רבים שהתחתנו ביניהם והולידו ילדים, גם היום מוטלת עלינו אותה משימה: להתחבר כאיש אחד בלב אחד. האם התקדמנו לקראת אותה מטרה? התקדמנו אך בעיקר על ידי פחד וייסורים גדולים, וכיום אנו נמצאים במצב שונה מאוד, כשיש לנו מדינה משלנו ויש בידינו את שיטת התיקון כדי לממש את ייעודנו כעם ולהגיע לחיבור ואהבה שיתפשטו בכל העולם.
הן אומות העולם והן השכנים שלנו, כולם תלויים בנו בלבד. אם אנחנו, מדגם מייצג של נציגי כל העמים, נתחבר בינינו, מיד תורגש נטייה, תנועה פנימית ופתאומית לקראת חיבור בין כולם וגם כלפינו. הסכסוכים, המלחמות, ההתחמשות והמתיחות שיש בכל מקום ילכו ויירגעו עם כל צעד קטן שנעשה איש לקראת רעהו. כמו בלחיצת כפתור, האור יידלק לפתע בכל העולם.
לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/dbKay

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest