דף הבית / חינוך, ילדים / באחיזה חסרת רחמים של הזמן

באחיזה חסרת רחמים של הזמן

שאלה: בגיל מבוגר ובּשֵל, האדם מתחיל להבין שהזמן שלו מוגבל. הוא מביט לאחור ובוחן האם הוא הספיק לעשות הרבה בחייו והאם נשאר זמן כדי לשנות משהו.

על פי מחקרים סוציולוגיים, מגיל 65 אנשים מפסיקים לדאוג לעתידם ומתמסרים יותר לזיכרונות על החיים שהם עברו.

זה קשור לפחד מפני העתיד, מפני חוסר ודאות, מוות, זמניות של קיומינו. מהי נקודת המבט שלך על כך שהזמן של חיינו הוא מוגבל ואיך צריך להתייחס לזה בצורה נכונה?

תשובתי: הזמן עבורנו הוא מושג מוחשי מאוד. זה לא מורגש באופן כל כך חד בגיל הילדות, אבל במידת התבגרותו של האדם והפיכתו לאדם בוגר, הזמן הופך עבורו ליותר ויותר חשוב.

הילד גדל ומתוך הקשר שלו עם הסביבה מתחיל לאט לאט להבין מה זה זמן. ילדים קטנים ותינוקות לא ממש מרגישים את הזמן, אבל הסביבה לוחצת עליהם וממקמת אותם במסגרות של הזמן. צריך לקום בזמן, לאכול בזמן, ללכת לבית הספר בזמן מסוים, לחזור, ללכת לישון. הילד לא רוצה את המסגרות הללו, אבל מחוסר ברירה הוא נאלץ לקבלן בהדרגה. כך אנחנו מתרגלים כל הזמן להימצא באחיזתו (במלחציים) של הזמן.

אחר כך מתחילים לימודים, עבודה, אלה מכניסים אותנו עוד יותר למסגרות של הזמן. אנחנו מקימים משפחה ולוקחים על עצמנו אחריות עוד יותר גדולה. בסופו של דבר, הזמן הופך להיות עבורנו לנטל כבד שמשעבד אותנו.

כך זה נמשך עד לגיל הפנסיה, כל עוד אנחנו מרגישים את עצמנו כבולים לזמן על ידי המון התחייבויות שונות. זמן, זה השוטר העיקרי שלנו, שכל הזמן דורש מאיתנו ציות וכניעה ואנחנו חייבים לציית לו. תמיד ישנה אפשרות להאשים אותנו מנקודת מבטו של הזמן: "איפה היית כל כך הרבה זמן ומה עשית? מתי תגיע?" וכולי.

עוד בגיל הילדות האדם מרגיש שהזמן מוגבל. הילד לא רוצה להרגיש את עצמו במסגרות של הזמן, אבל כל הזמן דורשים ממנו להימצא בהן ולהיות מותאם להן. בשבילו זאת בעיה והוא נלחם בזמן. הוא רוצה לשחק ולא רוצה להימצא באחיזתו של הזמן: מכאן ועד כאן.

כאשר הוא גדל והופך לאדם בוגר הוא מתחיל להבין שזה חסר כל טעם להילחם בזמן ואפשר רק להחליט כיצד למלא אותו. אז הוא מתחיל לרוץ ביחד עם הזמן, בכך שמנסה להצליח באופן מרבי בזמן שהוקצב לו. בזה הוא מעריך את ההישגים שלו ולפי הקריטריון הזה משווה את עצמו עם האחרים: איזו הצלחה הוא נחל בגילו ביחס לבני גילו.

אנחנו כל הזמן נמצאים בכזאת תחרות. הזמן לוכד אותנו ברשת שלו ומוטל כנטל כבד על כתפינו, בכך שהופך אותנו לעבדים שלו.

אבל לאחר גיל 50 האדם מתחיל לאט לאט לדעוך, לכהות. כבר אין לו תוכניות קודמות ענקיות. לאט לאט התוכניות שלו הופכות ליותר צנועות והוא מבין שהכרחי שיהיה איזון ולא צריך לדרוש מהחיים יותר מדי.

הוא יותר ויותר מרגיש את המוגבלות שלו. הוא לא יכול להיאבק עם הזמן והאפשרויות שלו למלא את הזמן הזה הופכות להיות די מוגבלות. לכן הוא מעדיף להעביר יותר זמן עם משפחתו, עם הילדים, יותר לנוח, לטייל.

מושג הזמן הופך להיות חשוב עבורו מנקודת המבט של עד כמה נעים ונוח הוא מרגיש את עצמו בכל מרווח זמן. הוא מתחיל יותר לחיות בהווה ולא בעתיד, כפי שזה היה קודם לכן.

לכן אנשים מבוגרים הופכים להיות דומים במשהו לילדים. כי הילדים גם כן חיים את הרגע הנוכחי.

מתוך התוכנית "חיים חדשים", שיחה מס' 354, 22.04.2014

ידיעות קודמות בנושא:
לא נצליח להסתתר מיום המחר
שחרור מכבלי הזמן
בעל הבית של הזמן

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/XUUWv

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest