באווירה של משחק

שאלה: על גבול המאות ה- 20 וה-21, החברה בחרה צורה של דיכוי בתור הגנה מהגדילה של האגו הליניארי. כך אנחנו מחנכים את הילדים: אוסרים עליהם לדבר בקול רם, להביע את רגשותיהם וכולי. רוב המסה של השיטות הפסיכותרפיות בנויות על כך, כדי לאפשר לאדם להסיר את המכשולים האלה, ובתור התחלה לפחות לשחרר את התגובה של האדם.

האם בשיטה האינטגרלית, בכך שהאדם דוחה את הדרגה הזאת ושואף לאיחוד, דווקא שם הוא יכול לממש את עצמו?

תשובתי: בשיעורים של הלימוד האינטגרלי אנחנו מציעים למשתתפים: "חברים, בואו נשב במעגל ונתחיל במשחק. בואו נהיה כמו ילדים, מפני שזו דרגה חדשה שבה אנחנו צריכים להיוולד. נאחז בידיים זה של זה, ניגע בברכיים, נביט בחיבה זה על זה. אנחנו החלוצים הראשונים של הדרגה הבאה הזאת. בואו ננסה לשחק בזה. כשילד משחק, הוא גדל, גם אנחנו רוצים לגדול. ואם נרגיש את עצמנו נפוחים, חשובים, אז מה שיישאר לנו זה להתפוצץ, ולא נמצא יותר שום דבר".

כלומר, אתה מכניס כזאת סביבה ילדותית חיובית והכרתית, שבה אנשים יכולים להרשות לעצמם לדבר שטויות, לחפש, והעיקר שבתקשורת החדשה, הטובה והרצויה הזאת הם באמת יוכלו למצוא יחסים ופתרונות חדשים לגמרי. מה עוד צריך?

מתוך שיחה מס' 34 על חינוך אינטגרלי, 28.05.2012

ידיעות קודמות בנושא:
תחושות המישוש בחינוך האינטגרלי
משחק בלתי פוסק
המשחק הוא הזדמנות לביטוי עצמי