אפילו שמעמיד פנים, אבל בכנות ועד הסוף

כל הכוחות והאבחנות מגיעים אלינו מלמעלה, מהמאור שפועל עלינו. אבל הוא פועל בהתאם למאמצים שלנו כשאנחנו בכל זאת רוצים לבצע משהו, למרות שלא מסוגלים לזה. מצד אחד לא מסוגלים ומצד שני בכל זאת משתדלים.

וזהו המאמץ והיגיעה האמיתיים: אין לי שום סיכוי, אבל אני בכל זאת רוצה את זה. כן, אני אגואיסט, זה ברור לי. ובכל זאת, מבלי לשכוח זאת אני מבצע פעולות כלשהן שהן כביכול פעולות של השפעה.

זהו משחק, אבל משחק רציני, ואני רוצה לשחק אותו לפי הכללים. ניתנת לי כזאת אפשרות, ואני שואף לנצל אותה. אפילו שיש לי צעצועים מפלסטיק, מה לעשות, אני עובד עם מה שיש לי. מובן שזה לא מספיק לי, אבל זה לא מחליש אותי. אני רוצה לפחות במשהו להידמות לבורא, כמו קוף שמחקה את האדם.

ואז אני מזמין על עצמי את ה"אור המקיף". הוא נקרא "מקיף", מפני שמאיר מרחוק לאותם הכלים שהוא לא קשור אליהם בגלל ההופכיות. אבל הם משתדלים, ואז הוא מאיר להם מרחוק. בזכות זה הם מתחילים להבין ולהרגיש קצת יותר, מקבלים יותר הכבדת הלב וממשיכים בעבודה עד שממלאים את הסאה.

אי אפשר לממש איזו פעולה רוחנית עד שהאור העליון לא ייתן לנו תכונות רוחניות. ועד אז אנחנו צריכים להמשיך לעסוק ב"הדמיה" ולהודות על כך שלפחות קיבלנו לכך רשות. אפילו אם הבורא רוצה שאני אעשה את זה עד סוף החיים שלי, ולא בגלל שאני עצלן או בגלל שאני מסכים, אלא בגלל שהוא רוצה, אז אני מסכים.

מתוך שיעור על מאמרו של הרב"ש, 04.04.2012

ידיעות קודמות בנושא:
רק מי שמוכן להכול, הוא זה שיברח
ההחלטה מתקבלת למטה
המאמצים שלך אינם נעלמים