דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / קבוצה / הפצה / אף חוליה אינה מיותרת

אף חוליה אינה מיותרת

שאלה: האם אני צריך לדאוג כל הזמן להתקדמות הרוחנית של העולם או בכל זאת להישאר עם הראש בקבוצה?

תשובתי: הסדר הוא כזה:

– אני עוסק בעבודה עם החברים.

– על ידי אהבת החברים, אני מארגן את הקבוצה.

– עם הקבוצה אני עוסק בהפצה.

– על ידי ההפצה הזאת, שעוזרת למאסות להתקרב לבורא, אני עושה לו נחת רוח.

לא הקבוצה בפני עצמה גורמת לו נחת רוח, אלא בעיקר ההפצה הרחבה, שפותחת לכולם את הדרך אליו. אפילו אם הם נמצאים רחוק, אפילו אם הם עדיין לא מבינים מאיפה ולאן מובילה הדרך הזאת, אבל אם המאסות מתקרבות לבורא, לפחות במקצת, זה גורם לו נחת רוח. וזה העיקר.

אם הבאת חלקיק מהמסר שלו עד לאיזו אינדונזיה או פולינזיה, כבר גרמת לו תענוג. כך גם האורח גורם תענוג לבעל הבית בדומה לתענוג שבעל הבית הכין בשבילו.

לכן, בואו נסדר כל דבר במקומו:

דבר ראשון: המטרה שלנו היא להגיע לדבקות. דבקות היא השתוות הצורה, השפעה מצידי, בדיוק כמו אצל הבורא. אני חייב להגיע להשפעה, ואז אגיע לדבקות בבורא. והשפעה פירושה שאני גורם לו נחת רוח.

דבר שני: הוא מקבל תענוג, כאשר הרצון לקבל הענק שהוא ברא מתקרב על ידי לדבקות. ההשפעה שלי לעולם צריכה לקרב את כולו לבורא. איך? – על ידי ההפצה.

דבר שלישי: לשֵם כך אני צריך קודם כל להיכנס לקבוצה, כדי שיהיה לי אמצעי, כוח, "קומנדו". כשיש לי את הקבוצה, אני יכול להפיץ.

מכאן נובע הדבר הבא: אני נכנס לקבוצה ובעזרתה משפיע על העולם, מפיץ, עוזר לבני האדם להתקרב אל הבורא, ובכך גורם לו נחת רוח ותענוג. לא ניתן לוותר על אף חוליה בשרשרת הזאת.

בעבר ההפצה לא הייתה חלק מהשרשרת: הייתי יושב בקבוצת מקובלים, והיינו מגיעים ישירות אל הבורא. אבל היום זה בלתי אפשרי, מפני שבימינו כל העולם צריך להגיע אל הבורא. בעבר, בדורות הקודמים, המקובלים רק הכינו את עצמם כאמצעי לקידום העולם, ועכשיו כל המאמצים מכוונים לעזרה לעולם. אין ברירה אחרת, ובעל הסולם חוזר על כך פעמים רבות, בסוף "הקדמה לספר הזוהר", במאמר "שופרו של משיח" ועוד.

שאלה: האם הדאגה לעולם היא תוצאה טבעית של עבודתנו בקבוצה? או שאנחנו בעצמנו צריכים להעלות את הכרת החשיבות של מה שאנחנו עושים עבור האנושות?

תשובתי: אני – העולם – הבורא. יחד אנחנו נמצאים בחיבור, ואני לא יכול להבדיל בין האחד לשני. דבקות פירושה שכולנו מחוברים יחד, לא משנה באיזו מידה. העיקר שאנחנו יחד, ואני לא מבדיל בין הבורא לקבוצה, לעולם, לעצמי… אני פשוט לא יכול, כי אחרת אני הרי לא ארגיש את זה, אחרת אני לא אגיע לגילוי ולא אממש את המטרה. החוליות הללו אינן קיימות בנפרד זו מזו, על אף שהיום הן נראות לנו כנפרדות, בגלל חוסר ההכרה שלנו.

מתוך שיעור על מאמר של הרב"ש, 12.12.2011

ידיעות קודמות בנושא:
ההפצה היא הערובה שלנו
למען העולם, כדי לגרום נחת רוח לבורא
כיצד לגרום תענוג לבורא?

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/Px8B5

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest