אסור להישאר בירידה יותר מרגע אחד!

אם אני מרגיש ירידה בפועל, בתוך עצמותיי, יותר מרגע אחד, זה סימן שלא עשיתי יגיעה נכונה! אני חייב ליפול עד לתחתית, כמו רבי שמעון שהפך מחכם גדול למוכר בשוק. אבל הירידה הזאת לא צריכה להימשך יותר מרגע, זה מספיק. אחר כך כבר צריך להתחיל לפעול עליי הקשר שלי עם הסביבה, הערבות ההדדית וכל האמצעים שהכנתי מראש.

בזמן הירידה, כאשר אני כבר נפלתי לתחתית, אני כבר לא מסוגל לעשות כלום, אני הופך להיות דומם. הקבוצה צריכה למשוך אותי מתוך הבור הזה, אותה הכנתי מראש, צברתי בתוך המצברים שלי. אבל ברגע שאני יוצא מעט מתוך הירידה הכי עמוקה, ממצב הדומם, מה"תחתית", עליי להתחיל לעלות בעצמי, עד כמה שאפשר להשתתף בעצמי בעבודה הזאת.

אם אני עליתי במילימטר או שניים מהמצב הנמוך ביותר, אז במידה כזאת אני מסוגל לצעוק. עליתי בשלושה מילימטרים, אז אני כבר יכול לצעוק יותר חזק וכן הלאה. אסור לי לחכות שהזמן יעבור בעצמו! אני חייב להשתדל לעלות, לא משנה עד כמה זה יהיה קשה וכואב. דווקא כאן בתחתית, ביציאה מהירידה, אני חייב להשקיע כמה שיותר מאמצים. זה אומר שאני באמת משתוקק למטרה.

המאמץ העיקרי הוא בבירור: לשם מה, מדוע, מה המטרה, מי יכול לעזור לי, היכן המאור המחזיר למוטב, כיצד אני יכול להשתמש בו. אני לא מתכוון להוציא את עצמי מתוך הירידה, אני יודע ש"אין האסיר מציל את עצמו מבית האסורים". רק האור יכול לעזור לי ואני מחפש אותו.

הבעיה שלנו היא בכך שאנחנו מנסים לתקן את עצמנו בעצמנו. ברור שזה בלתי אפשרי. אבל אם אני יודע שהאור יכול לעשות זאת והוא פועל בהתאם למאמצים שלי, בהתאם להשתוות שלי אליו, אז אנחנו מתחילים לפעול איתו בהדדיות, כמו שותפים. עליי רק להכין את עצמי כל פעם, כדי שהאור יפעל עליי, והוא משפיע. ושוב אני מכין את עצמי ושוב הוא משפיע.

כך אנחנו עובדים לסירוגין ביחד, וכבר יש לי איתו שפה משותפת, הבנה, קירבה, על אף שאנחנו הפוכים זה לזה. אני עושה משהו וגם הוא עושה משהו בתגובה. כך אנחנו מתחילים להבין זה את זה ולהתקשר.

מתוך שיעור על פי מאמרו של בעל הסולם "הקדמה לתע"ס", 07.01.2013

ידיעות קודמות בנושא:
במקום הנכון, בזמן הנכון, למען המטרה הנכונה
לעשות כל רגע לגדול מקודמו
העיקר לא למשוך את הזמן