אני ראשון, אני אחרון

צריך לבדוק בזמן, הלכה למעשה, באופן פרגמאטי וללא אשליות, ממה חיים הרצונות שלנו, אילו כלים עומדים לרשותנו בהתחשב במידת הקלקול של הרצונות והיכולת שלנו להיתקן. עם יחס כזה למציאות, אנחנו מגלים שאנחנו נמצאים בין שני נתונים: "אני – ראשון ו"אני – אחרון", ושכאן באמצע קיימת אצלנו האפשרות של בחירה חופשית, למשוך את הכוח המתקן.

אנחנו מושכים אותו לפי העיקרון של "נעשה ונשמע", במילים אחרות, אנחנו מתאחדים בקבוצה ובלימוד כדי להזמין את המאור המחזיר למוטב. כך אנחנו מגלים, שכל המצבים שלנו מתוכנתים מלמעלה מראש, ממחשבת הבריאה. באמצעות האור הם באים לרצון שלנו ופועלים בו לפי הסדר, מהקל לכבד, כשתמיד משאירים לנו אפשרות של בחירה. לפעמים מסתירים מאיתנו שאין עוד מלבדו, עד לכדי הסתרה גמורה ממש, ולפעמים אנחנו בעצמנו בוחרים את ההסתרה הזאת, וכך מתקדמים קדימה: ממנו הראשון – דרכי – אליו האחרון.

יחד עם זה צריכים להבין שהכול מתרחש רק בתוך הקשר, באיחוד בין הנשמות. שם התרחשה השבירה, ושם הבורא מעורר את הרשימות הקיימות. רק למקום השבירה הזה עליי להפנות את התיקון שלי, כדי שדווקא שם אוכל לגלות את הדבקות. באופן כזה, אני תמיד עוסק בעניין המעשׂי ומשתדל להתאחד עם החברים ולהזמין את הייחוד הכללי. כך אני מכריע את עצמי ואת כל העולם לכף זכות.

את הדחף הראשון לזה נתן לי הבורא, ואחר כך במידת המאמצים שלי, מגיע האור ומוציא לפועל את הפעולה, הוא מגלה את הראשון והאחרון באותה מידת הייחוד, איפה שאנחנו מגיעים לדבקות. יוצא, שמטרת המאמצים שלנו זה לאהוב את הזולת כמו את עצמי, והצעד האחרון בדרך הזאת מעלה אותנו למדרגת אהבה לבורא. אהבה כלפי האחרים זה הכנת הכלי, ואהבה כלפי הבורא מסמלת שהוא מגיע אחרון ומסיים את הפעולה.

מתוך שיעור על מאמרו של הרב"ש, 21.10.2010

ידיעות קודמות בנושא:
החברים תמיד גבוהים יותר
הוא ראשון והוא אחרון, אך אני באמצע