דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / אני מקבל את כללי המשחק

אני מקבל את כללי המשחק

מתוך שיעור מס' 5, כנס קרסנויארסק

אין שום דבר מלבד הפעולה היחידה שהיא, למסור את עצמך לתוך החברים ולמצוא את התכונה הכללית של השפעה, או הבורא, בתוך מה שמסרת. אבל בתכונה הזאת אתה מגלה מימד חדש, עולם חדש – העולם העליון שקיומו מבוסס על תכונת ההשפעה, ולכן הוא לא בר חלוף אלא קבוע, מתפתח כל הזמן, נצחי ואין סופי. ואתה מרגיש את עצמך בעולם הנצחי הזה.

אם כל זה היה נגמר כאן, אנחנו היינו נשארים במצב הנצחי הזה ולמעשה היינו מרגישים את עצמינו מנותקים מהגוף. הרי, הגוף הזה, כלומר, הרצון שלנו, היה נשאר ריק לחלוטין. אנחנו לא מזדהים עם שום דבר אחר מלבד הרצון. לכן, אנשים שמגיעים לריקנות מוחלטת בעולם הזה, מתאבדים, כיוון שהם לא מרגישים לשם מה להמשיך להתקיים.

אבל העניין הוא, שזה רק חלק אחד קטן מאוד של האגו שלנו. לעומת זאת, הבורא, כוח ההשפעה, רוצה שנשיג אותו במלואו, ולכן מייד מוסיף לנו אגו חדש מסוג אחר לחלוטין. זה כבר לא האגו הארצי, כמו במדרגה הראשונה שממנה היינו חייבים לעלות, אלא אגו רוחני, שנקרא "קליפה". בו אנחנו כבר מתחילים לקבל הפרעות רוחניות רציניות.

מהאגו הזה אנחנו מתחילים להרגיש את העולם הרוחני השלילי. זהו העולם האגואיסטי האמיתי שעליו אנחנו נצטרך לעבוד שוב, כמו בעבר, יחד עם החברים. אבל בתוכם אני כבר מבין (שוכח ושוב נזכר) איך אני צריך לממש את עצמי על פי אותו העיקרון בדיוק כמו במדרגה הראשונה. רק עכשיו הרצונות שלי הם הרבה יותר אגואיסטיים. אני מתחיל לראות אותם יותר לעומק ומבין בצורה עמוקה יותר את התכונות השליליות או החיוביות שלי.

כלומר, המאבק הופך להיות שונה במהותו, אבל אני חייב לפעול על פי אותו העיקרון: להעביר את עצמי לתוך החברים, להרגיש את עצמי בתוכם, לשמוח בתוכם, ולכסות את עצמי לחלוטין מההשלכות של המעשים הטובים שלי מכל סוג שהם. וכל הזמן ללכת ולהשקיע רק בהם.

ההרגשה, שהם זו הנשמה שלי שהשגתי במדרגה הראשונה, נעלמת, ואני שוב חושב "מדוע לכל הרוחות, האנשים הרחוקים לי, המעצבנים האלה, צריכים להיות הנשמה שלי?", בתחילה במדרגה הראשונה, הייתי פשוט אדיש אליהם, והם אפילו היו לפעמים נעימים לי. אבל עכשיו אני מתחיל לשנוא אותם. המעשים, הפעולות, המילים שלהם נראים לי דוחים. המילים שלהם הן שקר מוחלט, והפעולות הן גאווה. כל מה שהם עושים זה סוג של תיאטרון.

במילים אחרות, מופיעות הפרעות חדשות, ענקיות, ורציניות מאוד, עמוקות, אמיתיות ומוצדקות לחלוטין מבחינת החשיבה הרציונאלית שלי. הרבה יותר קשה לי מאשר היה במדרגה הראשונה, שנראית לי עכשיו כמו גן ילדים. אז, אנחנו פשוט שיחקנו ביחד ועכשיו אני רואה אותם שקופים: חוסר היושר שלהם, היהירות, האגו הנוראי. ולמרות כל זה אני חייב לעלות, כלומר, למצוא הזדמנויות כלשהן לפעול למענם, להרגיש את השמחה מזה שאני עושה משהו עבורם, מההצלחה, ההנאות, התענוגים שלהם.

אני חייב לראות את ההצלחה שלי רק בזה שהם יתמלאו – ממני או מאחרים. אפילו לא חשוב לי ממי הם יתמלאו העיקר שהם יהיו מלאים. אם במדרגה הראשונה אני שמחתי שאני ממלא אותם ואיכשהו הצלחתי לקשר את זה אליי, עכשיו זה כבר לא קיים! אני יכול לעבוד דרך האחרים, ובכך למלא את החברים בצורה נסתרת, אבל העיקר הוא שיהיה להם טוב. כלומר, אני מרגיש את עצמי יותר מנותק מהתוצאות של העבודה שלי, וזה כבר לא חשוב לי. העיקר הוא שהם ייהנו, יתמלאו.

הם יכולים להסתכל עליי בזלזול ולא לרצות להיות קשורים אליי, לחשוב שאני אגואיסט ולא מתקדם, אבל לא אכפת לי – רק שיהיה להם טוב. תתארו לעצמכם כמה הפרעות הדדיות יש כאן, ביחס אליי ואליהם. הבורא משחק עם האדם בצורה מדהימה. אבל אם האדם יכול לעצום את העיניים חזק, ולא להסתכל לתוך האגו שלו, לתוך הלב והמוח שלו, ולפעול למרות הכול, כמו עיוור – אז הוא מנצח.

זה נקרא "אמונה למעלה מהדעת". כלומר, הוא אומר לבורא: "אני מקבל את המשחק שלך! אתה צוחק עליי – אבל אני מקבל את כללי המשחק ומשחק נגדך". מתברר, שהיריב שלי – זה הבורא! או האגו שלי, שזה אותו דבר, כי "אין עוד מלבדו." הוא היחיד שמשחק איתי ומסדר לי את כל הטריקים המלוכלכים האלה.

ואני צריך בהכרח להחזיק באותה הנקודה העיקרית, שנקבעת על ידי העובדה בתוך מי אני נהנה: בתוך האחרים, או בתוך עצמי. כך, בהדרגה, בעבודה עם החברים בקבוצה, אנחנו מגלים את הבורא.

מתוך שיעור מס' 5 בכנס בקרסנויארסק, 14.06.2013

ידיעות קודמות בנושא:
החברים שבהם אני חי
ההתקדמות של החבר חשובה יותר מהתקדמות עצמית
מוליך של אור הבורא

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/hzKHW

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest