אני הנוכחי ואני הרצוי

שאלה: בעל הסולם כתב במאמר "השלום" שהטבע מעניש את האדם אם הוא לא מקיים את חוקיו. אבל האדם נולד אגואיסט ואינו מסוגל לקיים אותם!

תשובתי: לשאלה הזאת יש ניסוחים רבים. קודם כל, איזה מין בורא זה אם הוא ברא אותנו כל כך פגומים ועוד מעניש אותנו על הפגמים האלה? איך דבר כזה יכול להיות? האם זה לא כמו להכות ילד שנולד עם מום? האם הוא בכוונה עשה כך, כדי שתהיה לו האפשרות להעניש אותנו? האם משמעות הדבר שהוא נהנה משפלותנו ומהייסורים שלנו?

כאן צריכים להבין שהבריאה אינה תואמת להיגיון הנוכחי שלנו. הבורא נתן לנו את האפשרות להשלים את עצמנו, הוא ברא אותנו בדרגה הבהמית. אני נקרא "אדם" על שם המצב העתידי שלי, ולא על שם מצבי העכשווי.

בחכמת הקבלה הכול מכונה על פי "ההישגים העתידיים". לדוגמא, אנחנו נקראים "מקובלים" על אף שעדיין לא קיבלנו את האור העליון בכוונה על מנת להשפיע, אנחנו עדיין לא נמצאים בעולמות הרוחניים. אבל אנחנו נמשכים לשָם, עובדים בשביל זה, וכבר עכשיו מכנים את עצמנו ב"תואר" העתידי.

אם כך, מדוע אנחנו סובלים מחוסר שלמות עצמית? – מפני שאחרת לא היינו משלימים אותה.

הבורא ברא אותנו במדרגת הקטנות הבהמית, ואליה אנחנו צריכים להוסיף את מדרגת האדם, הדומה לבורא. אנחנו בעצמנו צריכים לעשות את זה, באמצעות ההשׂגה, ההכרה של המהות והערך של הסטאטוס הזה. זה מוטל דווקא עלינו. כי אם הבורא היה בורא מלכתחילה את הכול בעצמו, אז לא הייתה שום תועלת בנברא כזה. בשביל מה לברוא עולם שבו הוא שולט על הכול, ולנבראים שלו אין שום בחירה חופשית? זה כמו לא לעשות שום דבר.

הבורא בכוונה ברא אותנו דווקא כאלה: אנחנו לא מושלמים, ואנחנו צריכים להרגיש את זה, לחוש את זה לעומק. לאחר מכן אנחנו צריכים להבין על ידי מה אנחנו יכולים להשלים את עצמנו, מה באמת חסר לנו כדי להוסיף את הטבע של הבורא לטבע שלנו? ואז הבהמה שלנו כבר לא נלקחת בחשבון, ונשארת רק כיסוד שאליו אפשר לפנות. לאחר מכן, עם רכישת צורת האדם, היא נעלמת, האדם מתנתק ממנה. התולעת נמצאת בתוך הפקעת כדי לגדול, ולאחר מכן יוצאת החוצה ואינה זקוקה לה יותר. כך גם אנחנו זקוקים לעולם הגשמי, ל"בועה" הזאת, כל עוד אנחנו גדלים. וכאשר נגדל, העולם הגשמי יעלם.

אבל אנחנו צריכים לרכוש בעצמנו את תכונת הבורא . לשֵם כך אנחנו זקוקים לרגש, ולכן בהדרגה מתחזק בתוכי היצר הרע, הכרת הרע. אני מרגיש ייסורים, שאיפות, דחפים – כל זה כדי לעורר אותי לעבודה הרוחנית. יחד עם זה, הבורא לא מעניש אותי, אלא בהדרגה, עוד קצת ועוד קצת, הוא מראה לי שעדיין לא קיבלתי את צורתו.

נניח, עכשיו, בהתאם לתוכנית ההתפתחות שלי, הייתי צריך כבר לקבל מהבורא 10% מתכונת ההשפעה שלו, כלומר, לצאת מהמצרים שבתוכי, להתנתק מהאגואיזם, להתעלות מעליו בצמצום ולהתחיל לעבד את הרצונות שלי בהשפעה של 10%. אך מאחר ולא עשיתי את זה, המשימות הלא מבוצעות שלי לוחצות עליי ואני מרגיש אותן כייסורים.

לא הבורא הוא זה שלוחץ עליי, אלא אותם הכוחות שנמצאים בין ה"אני" העכשווי לבין ה"אני" הרצוי – מי שכבר הייתי צריך כבר להיות. ההפרש בין שני המצבים האלה מקנה לי את הרגשת המשבר, הרגשת הייסורים. הבורא רק הקנה לנברא את הדחף הראשוני מההתחלה ועד הסוף, והתהליך הזה נתפס על ידי כמרווח זמני שבמהלכו אני עובר מהקצה האחד לקצה השני, כשאני מקבל במשך התהליך את צורת הבורא.

מתוך שיעור על מאמרו של בעל הסולם "השלום", 23.12.2011

ידיעות קודמות בנושא:
מתקנים את הטעויות
שליטה חדשה
הרבה צרות, תשובה אחת