אמת על קביים

בעל הסולם, מאמר "השלום בעולם": "אין הכח לעבודה שוה אצל כל אחד ואחד, ויש לך אחד מהחברה שהוא מתיגע בעבודתו, מפני חולשתו, בשעה עבודה אחת – הרבה יותר מחברו העובד שתי שעות, או יותר.

וכן יש לפנינו ענין פסיכולוגי. כי העצל מאד מטבעו, מתיגע ג"כ בשעה אחת – יותר מחברו בשתי שעות או יותר. ולפי השקפת מדת האמת, הברור, אין לנו לחייב חלק אחד מהחברה, להתיגע, יותר מהחלק האחר, לספוק צרכי חייהם.

ולמעשה, נמצאים הגבורים והזריזים הטבעיים שבחברה, נהנים מיגיעתם של אחרים, ומנצלים אותם בזדון לבם, בנגוד למדת האמת, כי הם מתייגעים מעט מאד, לעומת החלשים והעצלים שבחברה."

כיצד מעריכים את האנשים לפי "מידת האמת"? המידה הזאת כשלעצמה מצוינת ונכונה. היא טוענת דבר פשוט מאוד: לאדם מגיע לקבל לפי המידה שהוא נותן. כלומר, עלינו להתייחס לכולם ולכל אחד בצורה נכונה, לפי מידת האמת, בהתאם להשקעתו, מפני שזהו חוק הטבע. אפשר להמציא המון חוקים אחרים, אבל בטבע זה בדיוק כך, השכר הוא לפי היגיעה.

רק את היגיעה מודדים בצורה יחסית, סגולית ולא מוחלטת. לדוגמה, אני מאוד מתקשה להרים משקל של עשרה קילוגרם ולשאת אותו לאורך עשרה קילומטרים, ולמישהו אחר זה יהיה טיול נעים והוא אפילו לא ירגיש שזה קשה לו. אני אצטרך אחרי זה לנוח שעתיים כדי לחזור לעצמי, לאכול משהו, והוא בכלל לא יתעייף אלא רק יתחזק כתוצאה מזה.

לכן, אנחנו לא יכולים להשתמש במידת האמת מכיוון שאנחנו לא מכירים את קנה המידה לחישוב מדויק. אז כיצד חיים לפי מידת האמת בחברה האנושית?

בטבע הדומם, הצומח והחי אין בעיה כזאת, שם הכול מתקיים לפי מידת האמת, גם אם אנחנו לא שמים לב לכך מפני שלא רואים את התמונה כולה. כל אחד תופס את המקום שלו, כולם צמודים זה לזה, כולם מונעים על ידי האינסטינקטים של הטבע ובסך הכול מתקבלת תמונה נכונה.

אנחנו לא יודעים כיצד להתנהג בהתאם למידת האמת, מפני שבדרגת האדם הטבע "שיחרר את המושכות", עזב אותנו ואִפשר לנו להסתדר בעצמנו לא כל אחד לחוד אלא בתוך החברה. ודווקא החיבור בתוך החברה הוא הבעיה.

בעידן הפרימיטיבי החברה הייתה כמו עדר, משפחה אחת זה לא נחשב. באותה התקופה כל אחד היה מקבל לפי הרגשת החיבור השבטי המשפחתי וזה היה בהתאם לחוקי הטבע.

אבל ברגע שהקשר בין בני האדם כבר לא היה על רקע משפחתי ועבר לסחר חליפין בתחום ה"מקצועי" ואנשים יצאו מתוך התחום המשפחתי, השבטי, יצאו מתוך הכפרים שלהם והתחילו להתפתח, אז התעוררה הבעיה. כי עכשיו אני מסתכל על האחרים, משווה את עצמי אליהם, רוצה לתת להם פחות ככל האפשר ולקבל מהם כמה שיותר. אני עם הזולת כבר לא מערכת אחת ולכן אנחנו לא יודעים להסתדר ביחד. מידת האמת בינינו מטושטשת, וכתוצאה מכך אנחנו לא מבינים ולא מרגישים זה את זה.

הסנדלר אומר לי שעבד על הנעליים שלי שבוע שלם. ומאין לי לדעת האם הוא משקר או שבאמת נדרש שבוע של עבודה מפני שהוא לא מקצועי? לפני חודש, במקום אחר, אותה הנעל הייתה מוכנה אחרי יום אחד וגבו ממני פרוטות בודדות, ועכשיו עליי לשלם פי ארבעה יותר ביוקר אחרי שנאלצתי לחכות שבוע ימים.

לכן, כשיוצאים מתוך המסגרת השיתופית הטבעית, אנחנו נתקלים בבעיות בלתי פתירות. אנחנו לא מסוגלים לשמור על מידת האמת וזקוקים למידות נוספות כדי לשמור לפחות במשהו על מידת האמת. כי אם המידה הזאת נופלת, אז החברה האנושית תיכנס לתוהו ובוהו. לכן, אנחנו נאלצים לחזק אותה בעזרת תוכניות סוציאליות, ביטוח לאומי, קופות חולים, קופות פנסיה, חוק חינוך חינם. אנחנו לא סומכים על האדם שישמור בעצמו במאה אחוזים על קיום מידת האמת, מפני שיודעים שהוא לא יקיים מאומה. ובמקום זה המדינה לוקחת על עצמה את ההשלמה כדי להתקרב ככל האפשר למידת האמת.

אבל אין לנו שום סיכוי להגיע לזה. מאז שיצאנו מתוך הקשרים המשפחתיים ונכנסנו לקשרי סחר חליפין הבנויים על פי העיקרון של "תן וקח", החברה נמצאת בבעיה גדולה רק עם עיקרון האמת. בלי לקיים אותו אנחנו סובלים ולא יודעים מה לעשות, ועל ידי קיומו, לפחות במשהו, אנחנו מרגישים שזה בכל זאת "זיוף"…

זה מוליד מאבק מתמשך בין המוני העם לאליטות. כי בהתאם למידת האמת כולם צריכים להיות שווים. אבל האליטות לוקחות לעצמן את החלק הארי של העושר ולעם לא נשאר כלום. הכול מסתובב סביב מידת האמת.

אז מה הפתרון? האם אנחנו יכולים לקבוע בעצמנו את מידת האמת? לשם כך כל אחד צריך להרגיש את כולם כמו את עצמו. מידת האמת אינה יכולה להתבסס על פחות מזה. אני חייב להרגיש את היגיעה שנתן הזולת וגם אני, ומתוך זה לעשות השתוות והשלמה ליחסים בינינו.

אילו היינו יכולים למדוד כמה קיבל כל אחד מהטבע, עד כמה הוא בריא וכמה מסוגל לבצע עבודה זו או אחרת, את הערך האמיתי של תוצאות העבודה, אז יתכן שהיינו מחלקים בצורה אמיתית את המשאבים. אבל במציאות החשבונות שלנו אף פעם אינם נכונים ואנחנו אף פעם לא נחלק את המשאבים בצורה צודקת, אמיתית ונכונה, מפני שהבורא בעצמו מתערב כאן. הוא זה שמקלקל את הכול כדי שנגיע אליו. כי הוא נקרא האמת.

לכן, הבעיה היא לא בחלוקה צודקת אלא בכוונה האלטרואיסטית, כוונה על מנת להשפיע. כל החישובים יהיו נכונים רק בתנאי שאנחנו עושים אותם כדי להגיע לקשר עם הבורא. רק אז נוכל לחלק את הכול בהתאם למידת האמת.

מסיבה זאת לא הצליח "הניסיון הסוציאליסטי" ברוסיה. כי למארגניו לא היה המפתח, הקשר עם האור העליון. הייתה אפשרות כזאת, אבל בסופו של דבר ההשגחה העליונה עשתה מזה דוגמה רעה…

מתוך שיעור על פי המאמר "השלום בעולם", 27.06.2013

ידיעות קודמות בנושא:
החשבון המוחלט
האם אפשר למדוד מאמצים פנימיים?
איך נהפוך לשווים, אם אנחנו שונים?

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/f9Ydo

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest