דף הבית / קבלה לעם / התפתחות רוחנית / אמנות עדינה של עבודה רוחנית

אמנות עדינה של עבודה רוחנית

תיקון רוחני אינו יכול להיות במשהו אחד, באיזה אטום או חלקיק. הוא יכול להיות רק ביניהם.

לכן, כאשר אנחנו מדברים על חיבור, איחוד, תיקון של בני האדם לפי העיקרון של "אל תעשה לחברך, מה ששנוא עליך" או "ואהבת לרעך כמוך", אז זוהי שיטת התיקון. היא ממומשת בהדרגה, בהתאם לעלייתם של כל מיני רצונות בתוכנו ובמידת היכולת לתקנם.

באיזה אופן, באיזה סגנון מתוקן כל רצון? מה הרצון הזה מהווה בפני עצמו בצורתו הלא מתוקנת? איך הוא הופך פתאום דומה לבורא בצורתו המתוקנת וכיצד הבורא מתגלה בתוכו?

נניח, שרצונות כגון: לגנוב, לרצוח, לדכא, לנצל את האחר, אלה רצונות יותר מובהקים שמתגלים בקשר בין אדם עם בני אדם אחרים. איפה שהרצונות שלנו לא כל כך מובהקים, למשל, ביחסים של האדם עם הטבע הדומם, הצומח והחי, קשה מאוד למצוא את תכונת החסד. אבל עם השווים לך זה מורגש בצורה חדה ונראה בצורה טובה מאוד.

לכן בתורה מצוין רצף מאוד נוקשה של עבודה: אילו רצונות, באיזה סדר, באיזה שילוב האדם צריך לתקן. אתה לא יכול להחליט סתם כך שאתה תתקן את עצמך ביחסים עם מישהו אחד, אתה בהכרח חייב להוסיף לזה את החלקים של דומם, צומח וחי של הטבע שלך, כלומר רצונות יותר נמוכים, גסים, שמכוונים לא רק לבני האדם, אלא גם לעולם הסובב.

בסופו של דבר תהיה ברית מלאה בין כל הרצונות שלך בכל הכיוונים, בכל הזמנים. אתה צריך ללמוד להצדיק את הבורא בכל מה שעבר עליך. וכאן כבר יוסיפו לך כל מיני זיכרונות. כל ההיסטוריה, הגיאוגרפיה, הכול עובר מול עיניו של האדם.

וכאשר אנחנו פוסעים אל העולם הרוחני, שם כבר מסתובבות תמונות מעניינות מאוד, כאשר האדם מתחיל לתקן את הקשר שלו עם כל בני האדם, הדמויות, התכונות והמאפיינים של כל הזמנים. הוא כביכול עובר כל מיני גלגולים קודמים, מקרים, את היחס שלו כלפיהם, וכאילו שמנקה את עצמו מבפנים, כל הזמן משנה אותם.

כי תמונת העולם שלנו בעצם לא קיימת, היא מצטיירת בנו. ואנחנו רק צריכים לתקן את כל הזיופים שלה, כמו צייר, שתחילה צריך לצייר צבע יסוד על הבד, ממרק אותו, אחר כך מורח עוד כמה שכבות ורק לאחר מכן ניגש לצייר את התמונה העתידית: עם סרגל, עם תוכנית, וכולי. ואחר כך הוא מתחיל למרוח את הרקע הכללי. זהו תהליך הדרגתי, זו עבודה רבה.

יוצא, שאנחנו צריכים לעבור את כל הבחינות הקודמות של ההתפתחות שלנו, ודווקא בהן להשיג את הבורא. כי לאחר ירידתה של הנשמה מלמעלה למטה, האדם, בעלותו ממטה למעלה, מתחיל להשיג את היווצרותה, את לידתה, רק בסדר הפוך.

והוא משיג את ה"הורה" עצמו, את הבורא, בכך שכבר משיג אותו באותה הנשמה שהוא מתקן בהדרגה. כך הוא יותר ויותר מתקרב לבורא.

לכן הייתי מדמה את התהליך הזה, לאומנות יצירת תמונה. כי על ידי חזרתנו התמידית אליה וההתעמקות בה, אנחנו מגיעים עד למחשבה שהניעה את הצייר, עד למחשבתו של הבורא ליהנות לנברא. כלומר הציור, זה כבר התענוג, זו כבר פעולה, כאשר המחשבה שלו הופכת לחיים. באופן כזה, המחשבה שלו בצורתה הנקייה מושגת בחומר שלנו שמעוצב בצורה נכונה.

בסופו של דבר, האדם מגלה בכל הפרטים של התמונה הזאת את כל המחשבות שלו, את מחשבת הבריאה שמצטיירת דרכה. לכן כל העולמות מתחברים יחד לעולם אחד, עולם אין סוף, עולם של השגה מוחלטת.

מתוך התוכנית "סודות הספר הנצחי", 12.08.2013

ידיעות קודמות בנושא:
מעבר בקיר
מחפשים ניצוצות זהב
חפירות ארכיאולוגיות במקום עבודתו של הבורא

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/B9XkJ

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest