אמונה אין סופית

"כאשר בני ישראל הגיעו לשפת הים, הגלים הכו בהם וניצבו מולם כקיר. אבל היהודים המשיכו את דרכם אל תוך הים, בזה שביצעו את הציווי של הבורא.

נוצרה מחלוקת, למי להעניק את הזכות לקפוץ ראשון לים. ראש שבט יהודה, נחשון בן עמינדב, קפץ אל הים ובעקבותיו קפצו שבט בנימין. כאשר אנשים משבט יהודה ראו, שבני שבט בנימין הקדימו אותם, הם החלו לזרוק עליהם אבנים.

הבורא אמר: "אני יודע שהריב בין יהודה לבנימין היה לשם כבודי, לכן אני אגמול לשניהם". בנימין קיבל את גמולו בזה שבנחלתו נבנה בית המקדש, ויהודה החל להחזיק בכבוד המלוכה." ("מדרש מספר", פרשת השבוע "בשלח").

נחשון בן עמינדב משבט יהודה, זו תכונה שמסוגלת לעלות גבוה באמונה שלה.

האדם לא קופץ סתם כך לים, ויהיה מה שיהיה. כי לקפוץ לים, זו אינה בעיה עבור כל אחד מאיתנו. כאן מדובר על התפתחות של תכונת האמונה בתוכנו.

אמונה, זו תכונת השפעה, שנמצאה גבוה מכל הרצונות הענקיים שקיימים בכל שאר שניים עשר השבטים. יחד עם זה, האדם צריך לדרוש בכזאת צורה את התכונה הזאת מהבורא, כדי שיוכל להוביל אחריו את האחרים.

נחשון קופץ ראשון, הודות לזה כל השאר הולכים אחריו כמו ביבשה. עבורם כבר אין בעיות, מאחר והם אינם צריכים לקיים את אותן הדרישות.

נחשון, זו תכונה של "בינה" טהורה. לכן הוא לוקח את כל האגו המשותף והמאוחד ומעלה אותו לדרגת "ג"ר דבינה" (השפעה חלוטה). זה לא מעשה נואש או בלתי הגיוני. בחכמת הקבלה הכול מבוסס על חישוב מלא, אבל החישוב נבנה ומבוסס על אותם המאמצים שנעשים במטרה להשיג מצב של השפעה.

מתוך התוכנית "סודות הספר הנצחי", 30.04.2014