קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
מתוך איגרת ל"ח של בעל הסולם:
"והעיקר היא היגיעה, כלומר, לחשוק איך להתיגע בעבודתו ית', כי אין העבדות הרגיל עולה בשם כלל, זולת הגירומין של היותר מהרגילות, הנקראת יגיעה. בדומה לאדם הצריך לאכול ליטרא לחם לשביעתו, אז כל אכילתו אינו עולה בשם סעודה שיש בה שביעה, זולת הכזית האחרון מין הליטרא, שכזית זה עם כל קוטנו, הוא הגירומין שהכריע את הסעודה לבחינה שיש בה שביעה והבן.
וכן מכל עבדות ועבדות, שואב ה' רק את הגירומין העודפין על הרגיל לו, והמה יהיו האותיות וכלים לקבלת אור פניו ית'. והבן זה היטב."
אנחנו עדיין לא מזהים את זה, אבל כל פעולה שלנו מתחלקת ל"הוי"ה", לד' בחינות: כל התהליך הזה כולו, כל חלק שלו וכל פעולה הקטנה ביותר.
אבל בסוף הפעולה האדם חייב להיווכח, שבעצמו אינו מסוגל לכלום ושרק האור העליון יכול לפעול, רק הבורא יכול לבצע את הפעולה הזאת. והבורא מתגלה ומבצע את הפעולה רק בתנאי שהאדם מפנה עבורו מקום, עבור המצב שנקרא "אין עוד מלבדו". ואם האדם לא מגיע במלואו לתוצאה הזאת, אז לא נחשב שהוא סיים את הפעולה.
כי כל העבודה שלנו היא להבריח ולסלק את ההסתרה ולתת מקום למלך כדי שהוא ימלוך בכל. וזה מגיע כל פעם רק בסוף המאמץ, ואז האדם רואה שרק את זה הוא היה צריך לגלות.
לכן, אם האדם לא מסיים את היגיעה כדי לפנות מקום לבורא, לבקש ממנו ולחייב אותו להתגלות בנקודה הזאת במקום היגיעה שלו, אז זה לא נקרא שסיים את הפעולה.
אנחנו צריכים לפתח בתוכנו רגישות לכך, האם אנחנו מסיימים כל פעם את הפעולה או לא: האם אתה מחייב את הבורא להתגלות עוד יותר, האם אתה מפנה עוד מקום לגילוי שלו, לתכונת ההשפעה ששולטת עוד על איזה שהן תכונות שלך.
ידיעות קודמות בנושא:
לוותר על ה"אני" הנוכחי
כאבן חסרת רגישות באוקיינוס של טוב
למען מה אני משתדל ומה אני מוצא?
