דף הבית / חינוך, ילדים / אל תטביע אחרים היום, כדי שמחר לא יטביעו אותך

אל תטביע אחרים היום, כדי שמחר לא יטביעו אותך

Laitman_2011-07-25_7061_w.jpg

כל חיי אני דואג לעצמי, גם בפנימיות, בצורה אינסטינקטיבית, כך גם במודע, במכוון, באופן שקול. במקרה הזה, כיצד עליי לשנות את טבעי להיפך המוחלט? כיצד אני יכול לאהוב את הזולת? הרי, "לאהוב את הזולת" זה אומר לחשוב רק עליו, להעמיד לרשותו את כולי, את כל היכולות והאמצעים שעומדים לרשותי. עד כדי כך שלא יישאר לי כלום, מלבד הנקודה הזאת של הרצון להשפיע לו ולדאוג ללא הרף להיטיב לו ככל האפשר.

כפי שאמא מטפלת בילדה. הטבע עצמו מכוון אותה לדאוג תמיד לתינוקה, והדבר היחיד שמעניין אותה בחיים הוא, שמספר קילוגרמים של בשר ירגישו את עצמם טוב. היא חושבת רק על איך להשכיב אותו לישון, איך להאכיל, מתי להחליף חיתולים ובכלל, מה לעשות לו כדי להיטיב עימו. אין לה שום דאגה אחרת.

אבל כיצד לוקחים דוגמא ממנה, כדי להתייחס באותה המסירות לאנושות כולה? הרי זה בלתי מציאותי!

אבל כיצד הטבע יכול להעמיד לפנינו תנאי בלתי אפשרי? מדוע אם כך אנחנו הגענו למצב הפוך לגמרי? מדוע אנחנו שקועים עד הראש בדאגות לעצמנו? יותר מזה, גם בעלי החיים כל הזמן דואגים לעצמם, אבל האדם רוצה להרוויח על חשבון האחרים, לנצל אותם, לכפות עליהם את עוצמתו, דעתו, לכופף אותם. הוא נהנה לשלוט על האחרים. יתר על כן, הוא נהנה כשהם סובלים לפחות במשהו, כאשר יש לו יתרון יחסית עליהם. האדם בודק את עצמו כלפי הסביבה, ורק כך מגלה עד כמה טוב לו.

אם האגו הביא אותי לכך שאני רוצה להרגיש מעל כולם, וזקוק להם רק כדי להרגיש את עליונותי, כיצד אני יכול לשנות את הטבע הזה ולעבור למצב הפוך?

אולי עליי לדמיין מצב אוטופי שבו אני דואג לזולת ונהנה מזה כמו אמא שדואגת לתינוקה? נניח, שאני אוהב את הזולת כמוה, וכל הזמן אדאג להם. האם יתכן שאז אני ארגיש מימוש עצמי מוחלט?

אבל אני לא רואה שום אפשרות להגיע לזה. מה יחייב אותי לזה?

למעשה, האנושות חשבה על זה אלפי שנים. במשך ההיסטוריה נכתבו המון ספרים, נעשו ניסיונות לבצע משהו דומה, לבנות סביבה דומה, ליצור ארגונים מתאימים… כבר לפני מאות שנים ניסו אוטופיסטים מכל העולם לבנות תנאים ליחסים טובים בין בני אדם. אבל לא הצליחו לממש את היוזמות הללו.

ככל שהתפתחנו, נעשינו יותר ויותר חכמים, הבנו טוב יותר את הטבע האנושי, ועכשיו אנחנו מבינים שאיננו מסוגלים להתעלות מעל עצמנו. יתכן שזה טוב. אולי זה ייתן לנו משהו מיוחד. אבל לבנות חברה כזאת בלתי אפשרי. רעיון אוטופי בהחלט.

לכן, בחברה אנחנו מגבילים את עצמנו על ידי חוקי התנהגות, כדי לא להזיק מדי לזולת. יש לנו עורכי דין, רואי חשבון, סוציולוגים, פסיכולוגים, פוליטיקאים וכולי, והם מסדרים את חוקי החברה. אנחנו מתחברים בינינו, אבל כדי לקבל שירות. למשל, העירייה דואגת לסדר בעיר את פינוי האשפה והשירותים הנוספים, דואגת לגני ילדים, לבתי ספר, למתנ"סים וכולי. אנחנו מוכנים להתחשב בצרכיו של כל אחד, ובמקרה כזה בודאי שכדאי לנו להתאחד. הרי על ידי זה כל אחד משלם סכום קטן יחסית עם שירותים בסיטונאות. הדברים הללו מובנים לנו, בזכות זה אנחנו מקבלים תועלת ממשית די מחושבת.

אבל בנוגע לשינוי אמוציונלי, ריגשי, ביחס האדם, שמרצונו יתחשב בזולת, עם זה אין לנו מה לעשות. וכאן אנחנו מגיעים להבנה של אותו המצב של המשבר המיוחד שאנחנו נמצאים בו היום. זהו משבר מוזר ביותר, ובעצם הוא שייך ליחסים בינינו. בתוך מערכות אגואיסטיות מנוסות אנחנו שאפנו לבנות חברה נוחה יותר לכולם, להתחשב בצורה זו או אחרת באינטרסים המשותפים. אנחנו מבינים שמספר גדול של אנשים לא מרוצים יביא להתנגשויות ולסכסוכים קשים, וזה עלול להביא למלחמות אחים. לאורך מאות שנים הייתה לנו מודעות שהאגו שלנו זקוק לריסון הוגן, כדי שלא נבלע אחד את השני.

אבל כל החשבונות הללו נבנו מתחת ל"מטריה האגואיסטית" – אנחנו הבנו שזהו הטבע שלנו ושצריך לשמור על עצמנו בתוך מסגרת מסוימת. למרות שעולמנו נוצץ, אבל זקוק למנגנון אחיד על מנת למנוע התפרצויות שמאיימות להשמיד את כל מה שהשגנו. כך האנושות הגיעה לבניית הבנק הבינלאומי, האו"ם וארגונים בינלאומיים אחרים, לתקשורת צמודה יותר, להתחשבות מלאה יותר.

במיוחד במשך המאה האחרונה הבנו שחייבים להתחשב אחד בשני. שתי מלחמות עולם הראו לנו שאף אחד אינו מרוויח על שנאה בלתי מרוסנת – להיפך, בסופו של דבר כולם מפסידים ומשלמים על כך ביוקר.

מהסיבה הזאת האנושות בנתה מעגלי וערוצי קשר שונים. ישנן אפילו "כפתורים אדומים" במוסקבה ובוושינגטון, שנועדו להקמת תקשורת חירום במקרה של איום גלובלי. יש כאן סוג של אמון, רק מפני שברור למדינות שאף אחד לא יצליח לצאת מהסכסוך נקי ומורווח. כך, כשמבינים שאין ברירה אחרת, על בסיס הנשק שצברו אפשר לבנות קשר כלשהו ותקשורת.

מצד אחד זאת עדיין גישה אגואיסטית, אבל מצד שני, שינוי כזה בהתפתחות מביא בכל זאת לקרבה בינינו. למרות שאנחנו שונאים יותר ויותר את האחרים ורוצים לחסל אותם, אנחנו מבינים שהם לא פחות חזקים, ולכן כדאי להתחשב זה בזה.

מתוך שיחה מס' 13 על "החיים החדשים", 11.01.2012

ידיעות קודמות בנושא:
מינימום ייסורים, מקסימום הנאה
המערב המסכן
לידת מצב ה"אדם"

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest