אל תחכו לשווא

laitman_2006-11_ba-iam_016_wp.jpg

שאלה: מה ההבדל המהותי בין דרך "אחישנה" ("דרך תורה") ודרך "בעיתו" ("דרך ייסורים")? הרי, הרצון לקבל סובל בשני המקרים.

תשובה: קודם כל, גם בדרך "בעיתו" לא הייסורים עצמם מקדמים אותי. על ידי הייסורים אני לא אגיע לשום מקום, אבל בעזרתם אני מעלה את הרגישות שלי למה שקורה. תוספת הרגש הזאת (1∆1 רגש) נחוצה לי כדי שהאור ישפיע עליי, ואז אני מקבל תוספת שכל.

כיצד אני יכול להעלות את הרגישות שלי? יש רק דרך אחת – ליצור קשר עם גורם חיצוני שישפיע עליי בניגוד לרגש שלי, בניגוד לרצון שלי. אני נכנס לסביבה ובכך יוצר פער בינה לבין הרצון שלי. אני רואה את הסביבה כשלילית (-) ואת הרצון שלי כחיובי (+), ולאחר מכן אני הופך את המינוס לפלוס, ואת הפלוס למינוס.

בכך אני מכין את עצמי למצב כזה, לרגש כזה (2 רגש), שבו האור העליון יכול להשפיע עליי. באופן כללי, האור זורם כל הזמן. עם זאת, כשהוא מאיר על רגש חדש הוא מעלה אותי למעלה, לדרגה הבאה של השכל. זו דרך "אחישנה".

וב"דרך הייסורים" קורה אותו הדבר, אבל אני לא יוזם את המצב, אלא עובר אותו בעל כורחי, עם הרגשה לא נעימה.

העניין הוא, מתי ובאיזו מידה אני אקבל התעוררות. המפתח הוא בצמצום הזמן וביחס שלי: האם כל שינוי הוא רצוי או לא רצוי בעיניי? כך או אחרת, אין לי ברירה, אני אבצע פעולות מסוימות, והשאלה היחידה היא מי יוזם אותן: האם אני בעצמי מנסה להתחיל לבצע אותן, או שהאור מתחיל את הפעולות האלה.

לפיכך, אנו זקוקים לסביבה, לקבוצה. היא בהתמדה תעורר בנו רצונות, ואנחנו לא נברח מהם. אחרת, אותם הרצונות יבואו מלמעלה דרך סבל.

זה כל העניין, עליי להכין את הרצון המעובד בצורה נכונה ולהציג אותו למדרגה הבאה. בדרך "אחישנה" אני בעצמי מצטרף לקבוצה ועובד בה, למרות ההרגשה הלא נעימה. אנחנו עושים את זה ביחד, מעוררים זה בזה קנאה, תאווה וכבוד, והדחפים האלה דוחפים אותי קדימה.

ו"בדרך ייסורים", אני מחכה לשווא: "שהאחרים יעבדו אם הם כל כך חכמים, ואני בינתיים אנוח …". כך אני יושב בצד עד שיגיע הזמן להעיר אותי על ידי סבל רב. בכך הדרך מתארכת, אבל אין ברירה, בסופו של דבר נעבור אותה בכל מקרה.

שאלה: מה היא המהות של העלייה הסופית שלי?

תשובה: הרצון שלי למטה זה עוד לא הכלי הרוחני, ובכל זאת האור כבר פועל עליו ומעלה אותי למדרגה הראשונה.

יתר על כן, אם אני מתקדם לבד, בדרך "אחישנה", אז בכל רגע אני מרגיש את הבורא כטוב ומטיב לנבראיו. הרי, העיקר בשבילי זה השינויים, לא משנה איזה. "מכה? – תודה רבה. אכזבה? – תודה רבה. בושה? – תודה רבה."

שאלה: אז למי, אם כך, הוא מטיב? הרי אני מרגיש רע.

תשובה: אני – זה אותו הנברא שמודה לבורא על הטוב. הרי, על רקע הייסורים שאני מרגיש ברצון האגואיסטי שלי, אני, יחד עם זאת, נהנה.

ובעלייה אני זקוק לצורת המדידה שתוכיח שאני באמת עליתי מעל הטבע שלי.

אני צריך לרכוש את התכונות של הבורא, את הקשר איתו. איך? איפה? לשם כך אני צריך את הפער בין הרצון האגואיסטי שלי לבין השאיפה לעלות מעליו. כאן טמון העומק של הכלי הרוחני שלי. אחרת, הכלי פשוט אינו קיים.

מתוך השיעור על "הקדמה לספר הזוהר",11.03.2013

ידיעות קודמות בנושא:
ייסורי אהבה וייסורים של שנאה
או שאני אעסוק בבעיות, או שהבעיות תעסוקנה בי
העיקר לא למשוך את הזמן

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/6CgFn

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest