אל האהבה על פני האגו

בעל הסולם, מאמר "הערבות":

"דהיינו שכל אחד מישראל יקבל על עצמו, לדאוג ולעבוד בעד כל אחד מחברי האומה למלאות כל צרכיו לא פחות ממה שהוטבע באדם לדאוג בעד צרכי עצמו, ואחר שכל האומה הסכימו פה אחד ואמרו נעשה ונשמע, הרי שכל אחד מישראל נעשה ערב שלא יחסר דבר מה לשום חבר מחברי האומה, אשר רק אז נעשו ראויים לקבלת התורה ולא זולת, משום שבערבות הכללית הזאת נפטר כל יחיד מהאומה מכל דאגותיו לצרכי גופו עצמו, ויכול לקיים מצות ואהבת לרעך כמוך בכל שיעורו וליתן כל מה שיש לו לכל נצרך, היות שאינו דואג עוד בעד קיום גופו עצמו כי יודע ובטוח הוא ששש מאות אלף אוהבים נאמנים נמצאים בסביבתו עומדים הכן לדאוג בשבילו."

אם אנחנו מבינים, שכדי לצאת אל הרוחניות ולקבל את כל הטוב, אפשר רק בתנאי שנתחבר, אז מתחיל להשפיע עלינו המאור המחזיר למוטב. והוא פועל בצורה כזאת שאני מפסיק לדאוג לעצמי, משום שכולם דואגים לי. כאן העיקר הוא, לכוון את עצמך בצורה נכונה כדי לעורר את המאור, שאנחנו יכולים לכוון לכל אחד ואחד, כאילו עם פנס.

המניעים האגואיסטיים שלי דורשים יצירת קשר עם האחרים. בחיבור איתם, אני כאילו מוותר על עצמי ודואג להם, אחרת אני לא יכול להשיג את מה שאני רוצה. בדיוק כך פועל כל אחד, ואז, בשאיפה לגלות את הבורא שנמצא בתוך הקבוצה, בחיבור בינינו, על ידי זה אנחנו מושכים את המאור המחזיר למוטב.

כאן עולה השאלה: למה הוא מגיע אם אנחנו עדיין אגואיסטיים? לפי אילו חוקי הטבע העליון הוא מתגלה? אנחנו כולנו רוצים לקבל לעצמנו: "תביא לי את העולם הזה. תביא לי את העולם הבא". בתגובה, היה נדמה שצריך להגיע אלינו או האור עצמו, כלומר תענוג, או חושך, אם ברוחניות קיים סוג של "שסתום", שמיישם את התנאי ההכרחי של השפעה.

אבל העניין הוא, שאנחנו מוותרים על עצמנו אחד כלפי השני. אנחנו לומדים ביחד, ביחד מבצעים משימות משותפות, ולמרות האגו שלנו, האור עושה את העבודה שלו. אבל הוא מגיע תחילה לא בתור תענוג, אלא בתור תיקון. כך אנחנו משתנים, הודות לעובדה שבתוך הקבוצה אנחנו מרכינים את ראשינו אחד בפני השני מתוך סיבות אגואיסטיות.

בגישה כזאת, אין חוסר הסכמה, היא פתוחה ומאוד כנה. אפשר לדבר הרבה על "ואהבת לרעך כמוך", אבל יש צורך לשפוט לפי העובדות, אנחנו נשלטים על ידי האגו, אבל אנחנו מקבלים את התנאי שמחייב אותנו לשאוף לאהבה. מדוע? מפני שאנחנו מצפים לשכר.

בעתיד, כל העולם יתקן את היחסים בין האנשים בהנחה שיקבלו מזה רווח. כולם יהיו בתקווה שהם ירוויחו מיחסים שמבוססים על אהבה, ובאותו הזמן, דרכינו יעבור אליהם המאור המחזיר למוטב, ולא החושך, שהיה מגיע אם לא השימוש בחכמת הקבלה.

בהתאם לכך, אדם שכבר מבין את זה, אך לא לומד מספיק, לא מספיק נכלל בתוך הקבוצה, בסופו של דבר, יקבל חושך במקום התיקון, ויברח. וההיפך, אם מישהו היה נותן מעצמו במאה אחוז, אז אף פעם לא היה מרגיש חושך וירידות. כמה שלא היו מוסיפים לו קשיים להתקדמות בדרך, הוא היה מעבד הכול בצורה הנכונה והיה מיתקן באמצעות האור.

למעשה, כמו שכותב בעל הסולם, בדרך האמצעית, דרך "הקו האמצעי", חווים נפילות, סוטים ימינה ושמאלה, עליות וירידות. זה נקרא התקדמות "נורמלית", לא אידיאלית, אך לא החלשה ביותר.

מתוך שיעור עפ"י מאמר "הערבות", 25.04.2013

ידיעות קודמות בנושא:
שאלה שמביאה אל הבורא
דרושה התחלה חדשה
הבורא מסתתר בינינו