קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלה: אני עוסק בקבלה כשנה. בהתחלה התנאים היו מושלמים: היה זמן, היתה אפשרות להגיע לשיעורים, האנשים מסביבי באו לקראתי כשביקשתי לארגן לוח זמנים נוח בעבודה וכ"ו.
אבל, ברגע מסוים הכל התהפך: צצו בעיות שדרשו נוכחות יומיומית בעבודה, נוצרה סקפטיות אצל העמיתים בעבודה, וגם בעיות אחרות התקיפו בכוח מחודש…
אני מבין שלאדם יש נטייה לחפש לעצמו הצדקות וגם נטייה למצוא אותן, אבל הפעם אני לא יכול למצוא לעצמי הצדקה. אני חושב שאני מבצע פשע נגד עצמי בגלל שאני לא מגיע לשיעורים ולא לומד וכו'. בתחילה הכל התחלק ל-2 חלקים: אני – הלומד ואני – אדם רגיל. ועכשיו אני לא מצליח בשום אופן לחלק את עצמי בין 2 הזרמים האלה. מה לעשות?
תשובה: שמעתי שפעולות אלה עוזרות:
-
לבקר בבית אבות, בבית קברות, להגיע אל מרכז "בני ברוך" לתקופת הכשרה של שבוע-שבועיים, לכתוב ספר על חכמת הקבלה או לקבוע עם חברים שיכריחו אותו לכך – כלומר להירתם ללימודים באופן אקטיבי.
-
לעזוב לגמרי את העיסוק בקבלה. להודות בפני עצמי שעזבתי את ההתפתחות הרוחנית ונשארתי בבחינת "בהמה". אי אפשר להיות "קצת בהריון".
פוסטים קודמים בנושא:
לחבר האלמוני!
WELLCOME TO THE CLUB! לי קורה אותו הדבר. החיים נעשו קשים כמו אף פעם. זה דוחף אותי יותר לכיוון הקבלה. כי אני יודעת (ללא השגה) שזה הכל מהקדוש ברוך הוא. אלה בדיוק השומרים של הארמון שזורקים אותנו מההר. "אין עוד מלבדו" שזורק אותנו החוצה מהקדושה . תילחם ידידי זה באמת קשה, אבל אין משהוא אחר לעשות . אני שולחת לך כח והמון המון אהבה של אחוות לוחמים.