אינדיבידואליסט

שאלה: הרב"ש כותב, ש"אז אין עצה אחרת, אלא להתפלל לה', שייתן לו קצת חיים שירגיש שהוא חולה מסוכן וזקוק לרפואת הנפש". מה זאת הבקשה וההרגשה הזאת?

תשובתי: אני רואה איך החברים שלי מתחברים, יוצאים יחד לאיזו פעילות מסוימת, עוזרים זה לזה, מרגישים קירבה, מבינים זה את זה. ואילו אני עובר לידם, לא מרגיש שום קשר אליהם, שום השתתפות הדדית. אני תמיד נמשך לבדידות. אין לי רצון להיות יחד עם כולם, מה לעשות!

ואז אני מבקש מהבורא שיראה לי עד כמה שזה לא טוב שאני כזה אינדיבידואליסט, מנותק מאחרים, לא מרגיש אף אחד. אני שומע איך הם מדברים זה עם זה, איך הם יכולים להיות קרובים.

הם מעוררים זה את זה ויוצאים למבצעים, להפצה, ואילו אני, לא. אני לא מתפעל כאשר אני מסתכל עליהם. ככל הנראה, אני יותר גס מהם, יותר אגואיסטי. ואני רוצה להתכלל בחיבור שלהם, אחרת, אני יכול לשבת לידם אך לא להימצא בתוך הקבוצה.

נניח, שבקבוצה הראשית שלנו יש 400 גברים, אבל כמה מהם באמת רוצים להתחבר? אולי 30 – 40 סך הכול. הרי לא מדובר על סתם משתתפים, אלא על אלה שרוצים להתחבר ומרגישים שעל ידי זה הם מגלים את הכוח העליון כאיש אחד בלב אחד, שזהו התנאי לגילוי הבורא.

ואילו אני לא מרגיש את זה! אני רק שומע על הצורך להתחבר, אבל לא מרגיש. אני שומע שחברים מתאספים, מתכוננים לאיזה שהן פעולות הפצה, ואני חושב לעצמי: "נו, בפעם הבאה אני אצטרף! עדיין זה לא הזמן. יש לי עניינים חשובים יותר!".

אני אפילו בכוונה עוסק באיזה שהם עניינים, כדי למצוא הצדקה להיעדרות שלי. בסופו של דבר אני רואה, שלגמרי אין לי תקנה. ואז אני מבקש מהבורא לתת לי הרגשה רעה, הכרת הרע מהפירוד שלי עם החברים, כדי שאוכל להחליט שאני חייב להתחבר. זה נקרא "הכרת הרע", בירור.

יכול להיות שאני דואג, שרע לי אישית מזה שאני לא מחובר עם החברים ושלא באתי. ויכול להיות שאני רואה, שהם התקדמו יותר ומקנא בהם, גדלות הקבוצה צריכה למשוך אותי קדימה. אבל אני לא מבקש ייסורים, אלא הכרה של הטבע הרע שלי.

ודאי, שזה לא נעים, אבל אי הנעימות הזאת מזמינה בי שמחה גדולה, כי זה פוטר אותי, מציל אותי מהמצב שבו אני נמצא. אחרת אני אצטרך למות במצרים.

מתוך שיעור על מאמרו של הרב"ש, 23.04.2014

ידיעות קודמות בנושא:
כמה זמן יימשכו 400 שנות הגלות שלך?
תעריך את החברים למרות הכול
מקדש לבן טהור בנשמה