אין סוף בע"מ

בעל הסולם, "הקדמה לספר הזוהר", אות ו': "הרי שמחשבת הבריאה בעצמה, מחייבת בהכרח לברוא בנשמות רצון לקבל בשיעור מופרז ביותר, המתאים למדת התענוג הגדול, שכל יכלתו חשב לענג את הנשמות. כי התענוג הגדול והרצון לקבל הגדול עולים בקנה אחד."

מטרת הבריאה היא להיטיב. למי? למי שרוצה לקבל את ההטבה. עד כמה אפשר להיטיב לו? באותה המידה שהוא רוצה לקבל את ההטבה. לכן, הבורא צריך לברוא בנברא רצון לקבל בהתאם להטבה שלו. ואם הבורא רוצה לתת לנברא תענוג בלתי מוגבל, למלא אותו בלי שום הגבלה, בכל הכיוונים, אז הוא צריך לברוא אותו בדיוק כך, כדי שהוא יוכל להבין, להשיג ולהרגיש בלי הגבלה. זה לא אומר שצריך להתמלא עד הסוף. אלא המטרה היא אחרת, שהנברא ירצה יותר ויותר מילוי בלי הגבלה, בלי סוף. אז כיצד אנחנו יכולים לרכוש יכולת כזאת? כיצד אני יכול לבנות כלי (חיסרון) שכל הזמן ירצה יותר ויותר בלי להתמלא לעולם? האם זה אפשרי?

הערה: על ידי התכללות בקבוצה.

תשובתי: בסדר. אני נכלל, אני מעמיד את עצמי לרשות הקבוצה ומאמץ את רצון החברים. אבל, בסופו של דבר גם לזה יהיה סוף. האם אנחנו יכולים לתאר לעצמנו רצון בלתי מוגבל?

הערה: צריך להוציא את המילוי מעבר לגבולות הרצון, אז הוא יהיה בלתי מוגבל.

תשובתי: נכון, זה כבר פתרון. כי אם אני מתמלא בעצמי, בסופו של דבר אני תמיד "נסתם". ואנחנו מבינים שכדי לא לסתום את הכלי, נחוצה כאן באמת גישה הפוכה שמבוססת על השפעה ואהבה. על ידי יציאה החוצה היא יכולה להיות בלתי מוגבלת בהרגשה שלי. אבל האם הכלי הזה באמת בלתי מוגבל? הרי אני נותן לזולת את מה שיש לי. גם אחרי שאני רוכש את הכלים, אני בכל זאת משפיע להם ממה שרכשתי. וזה כבר מוגבל.

בעצם, השאלה היא, מדוע אנחנו לא מסתפקים רק באהבת הבריות? מדוע אנחנו צריכים להגיע לאהבת הבורא, להשפעה הדדית עימו? כי התנאי הוא: כדי להטיב לנבראיו, עליהם להיכנס לקשר עימו שמבוסס על השפעה וקבלה.

ובינתיים אנחנו בכלל לא מתארים לעצמנו מהי אהבה בלתי גבולית של הבורא. אין בתוכנו שום דבר אין סופי, לכן המילים הללו אינן אומרות לנו כלום. מסתבר, שאפילו היקום הוא לא אין סופי. בעצם, בעולמנו לא קיים המושג "אין סוף". אנחנו משתמשים במשפט "אני אוהב אותך בלי גבול". אבל הכוונה היא, ש"בינתיים אני אוהב אותך בלי גבול". האין סוף האמיתי אינו נתפס על ידינו, אינו נתפס בתוך החושים שלנו.

להיפך, אנחנו מרגישים את עצמנו קיימים דווקא בזכות הגבול, בגלל ההגבלות. במסגרת המגבלות הללו אני תופס את קיומי, רואה את עצמי ואת הסביבה. וללא גבול הכול מייד נעלם וזאת הרגשה איומה. היא נקראת "הארת השכינה", "הארת המלכות", שמתגלה כתהום חשוכה. אין דבר גרוע מזה…

מתוך שיעור על פי מאמרו של בעל הסולם "הקדמה לספר הזוהר", 29.12.2013

ידיעות קודמות בנושא:
לפניי שולחן ערוך
כלי מלא הוא אין סופי
פלא של מילוי אין סופי

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest