אין סוף או רגע אחד?

זוהר: פרשת ויצא, סעיף קכ"ט: והיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה, כל שבע השנים היו שקולים בעיניו, כמו שבע שנים העליונות מבינה, שהן אחדות ביחוד אחד. ואינן נפרדות, וכולן אחד, שהן מתקשרות זו בזו. באהבתו אותה, שאהב אותה. להיותה נמצאת לו, כעין ייחוד העליון שבבינה.

מה נקרא אין סוף? כאשר הזמן נמשך באופן אין סופי או כאשר אין זמן, הוא שווה לאפס? כיצד יכול להיות שאם אני אוהב אותה, אני עובד עבורה שבע שנים והן חולפות במהירות עבורי? הרי צריך להיות להיפך, הזמן צריך להימרח עבורי באריכות אין סופית, הרי רק בעוד שבע שנים, אנחנו נוכל להיות ביחד!

למעשה, אין סוף מסמל שהזמן הצטמצם לאפס. בעולם שלנו אנחנו מחשיבים את האין סוף כמשהו שרחוק באופן אין סופי, כי אנחנו מתארים לעצמנו שכביכול הסוף, כלומר המוות,  זז מעבר לגבול האין סוף. האין סוף מורגש בנו באופן כזה, מאחר ואנחנו מרגישים הכול לא המילוי, אלא מהחיסרון!

אך ברוחניות, היכן שכל הפעולות שלנו מוכתבות על ידי השפעה, זה להיפך, האין סוף זה כאשר הכול במקום אחד, כאילו דחוס עד לאפס. הכול מתקיים באותו הרגע, "באותו הזמן, באותו המקום, באותה האישה".

מתוך שיעור על ספר הזוהר, 24.06.2010

רשומות קודמות בנושא:
עצור, רגע!
זמן – תולדה של אגואיזם
זמן – אשליה או מציאות?