קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
לאחר השבירה הרצון שלי מתחלק לשני חלקים, ג"ע ואח"פ, חלק אחד אני מרגיש כעולם שמחוץ לי. לאמיתו של דבר, אני חש את הרצונות בתוכי, אך נדמה לי שהם בחוץ, כאילו אני רואה אותם מולי במראה. ובחלק השני אני מרגיש שכל העולם נמצא בתוכי, ומה שאני רואה עכשיו זה מימוש הרשימו שאני מרגיש בחמשת חלקי הרצון שלי. ויותר מזה אין כלום!
בכל רגע רשימות חדשות מתעוררות בתוך הרצון שלי וגורמות להתפעלויות חדשות, זה אומר שאני מייד רואה עולם אחר.
כל החיים שלי, כל המציאות, זה הרשימות שעוברות דרכי ומתממשות. האור פועל עליי, על הרצון שלי, דרכו מתחילות הרשימות לעבור בשרשרת כמו כשמקרינים סרט קולנוע.
אני רואה ומרגיש את זה כאילו זה החיים שלי, אבל האם אני באמת חייתי? אם מסתכלים אחורה 20-30-40 שנה, אפשר להאמין שזה הייתי אני? נדמה לי שראיתי איזשהו סרט. הרבה אנשים חשים: "אלו הם חיי, או חלמתי חלום?".
זה בכלל לא החיים שלי, הם עברו דרכי כמו בחלום, לא אני פעלתי, לא אני עשיתי. הייתה קרן אור, הסרט הוקרן ואני ראיתי אותו ושחקתי בו את התפקיד שלי. כל מה שהיה שם זה הרשימות, האור והרצון שלי ליהנות.
וכל רשימו שעבר, חילק את הרצון לשניים: פנימי וחיצוני, ואני הרגשתי בסרט הזה את עצמי ואת מה שמחוץ לי – עצים, שמש, ירח, אנשים, התחתנתי, ילדתי ילדים, עבדתי.
כל זה נעשה כך כדי שהמציאות תראה לי כמחולקת לשניים וכדי שתהיה לי הרגשה שחוץ ממני קיים עוד כוח, הבורא והוא שמכריח אותי לחפש אותו. כשאני מכנס את המציאות החיצונית לתוכי, אני משיג את הבורא.
"רואה את הנולד"
האם ניתן לומר כי ההתרגשות המורגשת בגופינו הגשמי, בטרם פגישתנו עם איזה אירוע חשוב, היא ענף לכך שרצוננו מרגיש בתענוג הקרב ובא? או במילים אחרות אנחנו מרגישים את הרשימו הגשמי הבא?