קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
כתבי בעל הסולם, אגרת ט"ז:
"סוד האיחוד הוי"ה – אלוקים, נמצא מייחד זה בזה, והיו לאחדים בידו, ועושה בזה נחת רוח גדול ליוצרו, ומביא הארה בכל העולמות.
שז"ס ג' הבחינות :מצוה, עבירה, רשות. אשר המצוה היא מקום הקדושה.העבירה היא מקום הס"א. ורשות שאינה, לא מצוה ולא עבירה. היא מקום המערכה שעליה נלחמים הקדושה והס"א. ובהיות האדם מתחזק לעשות במילי דרשותא, יחודים כפי כחו, מחזיר הרשות לגבול הקדושה."
איחוד הוי"ה אלוקים, זו כל העבודה שלנו. אין חוץ מזה שום דבר שניתן לאדם לעשות. דווקא זאת הייתה סיבת הבריאה: לברוא את האדם שיידמה לכוח העליון. במידת התפתחותו, היצורים מתקרבים לכזה מצב, כאשר הם מתחילים לקבל אפשרות של בחירה חופשית, כל אחד בזמנו. אם אדם מגיע לכזה מצב שמזדמנת לו בחירה חופשית, אז הבורא מביא אותו לקבוצה ושׂם את ידו על הגורל הטוב ואומר: "קח לך!".
אם האדם מקבל את זה, כלומר רוצה דרך הסביבה לכוון את עצמו לכיוון הכוח העליון, להשתוות הצורה, להזדהוּת עימו, להצדקה, לדבקות עם הבורא, אז הוא מתחיל לגלות את הרע שבו. הרע, זו תכונה מיוחדת, זה כוח מיוחד שמתגלה באדם כנגד התקרבות לבורא. למעשה, זה מתבטא בדחייה שאותה הוא מרגיש כלפי הסביבה, חוסר רצון להתקרב אליה.
אז מתגלה השנאה, כוח שהוא נגד הבורא שנקרא "פרעה". כל הרשעים והכוחות הרעים שמתוארים בתורה, שזה בעצם סך הכול כוח אחד שנלחם נגד הבורא. ודאי, שהבורא בעצמו מעורר את כל הרשעים הללו, כי הרי "אין עוד מלבדו". הם כולם דוחים בדרכים שונות את האדם מהקדושה, כלומר מהדבקות בבורא, מלהשיג את כוח ההשפעה ואהבת החברים, כלומר דרך אהבת הבריות להגיע לאהבת ה', להשתוות הצורה.
המצבים שמגלים לאדם שהטבע שלו הפוך מהבורא ומרוחק ממנו בצורה אין סופית, הפוך מהשפעה ואהבה, נקראים "עבירות". אם הוא מתגבר עליהם ומשתמש בהם להתקרבות לבורא, על ידי הסביבה, הלימוד, המאור המחזיר למוטב, אז זה נקרא "מצווה". האפשרות לבחור כיצד לנהוג ברע שמתגלה: לתקן אותו או לא, נקרא "מקום הרשות". ישנם אנשים שכבר השיגו כזאת רמת התפתחות, שמתגלים בהם המצבים הללו: "מצווה", "עבירה" או "רשות". זה יכול להיות שייך לזמן ההכנה, או לזמן של העבודה הרוחנית המעשית.
אם האדם כבר עובד מעבר ל"מחסום", בעולם הרוחני, אז על ידי גילוי הרע שלו הוא מרגיש כוח ההפוך לבורא ולמעשה מתחיל לעבוד עם הכוחות האלה. הבורא מגלה את ההשגחה שלו כטוב ומטיב לטובים ולרעים. ההשגחה הזאת של השפעה ואהבה נמצאת מול האדם כדוגמה.
וכאשר היא נעלמת, אז האדם צריך להשיג את הדוגמה הזאת של ההשגחה מהחברה. ואז על ידי כל מיני תחבולות הוא צריך בעזרת הסביבה להידמות להשגחה הזאת שנקראת "אלוקים". "מלכות" שמשיגה את תכונת ה"בינה", נקראת "אלוקים".
והוי"ה, זה כבר "אור החכמה" שמתלבש ב"אור החסדים", באלוקים. ובאופן כזה מושג האיחוד הוי"ה – אלוקים, התלבשות "אור החכמה" ב"אור הבינה", "אור חכמה" ב"אור החסדים". אדם שהעלה את העביות שלו, את ה"מלכות" שלו לדרגת ה"בינה", לזָכות, לתכונת ההשפעה, אז הוא יכול לקבל את כל "אור החכמה". והבורא מתגלה בכלי הזה שמתוקן על ידי האדם בעל מנת להשפיע. וכך נעשה האיחוד הוי"ה – אלוקים.
במשפט, בביטוי האחד הזה: "איחוד הוי"ה – אלוקים", מדובר על כל העבודה שלנו, על כל המציאות ועל מטרת כל ההתפתחות, סוף התיקון. זה פלא, איך בנוסחה הקבלית הקצרה הזאת, "איחוד הוי"ה – אלוקים", נכנסים סיבת הבריאה, כל תהליך התפתחות הבריאה וסיום הבריאה.
ידיעות קודמות בנושא:
שביל צר המוביל לבית המקדש
מקום המגורים – קבוצה
הוי"ה – אלוקים
