אחרי רבים להטות

בעל הסולם, מאמר "החרות": "והנה הכתוב אומר: "אחרי רבים להטות", זאת אומרת, שבכל המקומות שיש לנו מחלוקת בין יחיד לרבים, אנו מחויבים להכריע הדבר, לפי רצונם של הרבים. הרי מפורש שיש זכות לרבים להפקיע את חירותו של היחיד… וזהו שהוכחנו אשר החוק של "אחרי רבים להטות", הוא חוק ההשגחה והטבע".

איך דבר כזה יכול להיות? הרי לרבים אין את מעוף המחשבה שיש ליחידים. לכן הם רבים. הדברים שעומדים ברומו של עולם אינם מושגים על ידי כל אחד ואינם נמסרים בקלות. ככל שהעניין הוא גבוה יותר, עדין יותר וספציפי יותר, כך יוכלו להבין אותו פחות אנשים. דווקא הייחודיות הזאת של ההשגה היא שבנתה את הפירמידה האנושית. ולכן ההבנה של הרבים, על פי הגדרתה, נמצאת למטה מההבנה של היחידים.

אז על מה מדבר בעל הסולם? מדבריו עולה שאם במקום מסוים התאספו יותר אנשים, הצדק איתם? או שלהיפך, האנשים המיוחדים והייחודיים אינם צודקים, רק מפני שהם במיעוט? האם המיליארדים תמיד צודקים ועליי ללכת בעקבותיהם?

זוהי שאלה גדולה, כי הרי מדובר כאן על המימוש העצמי של האדם בחיים, על איך לממש את הבחירה החופשית ולמצוא את "חודו של המחט" שדרכו אצא אל העולם הרוחני. האם יכול להיות שבדרך אליו אני חייב "להטות אחרי הרבים"? והרי מי שאמרו את זה היו מקובלים, כלומר, אנשים שכבר השיגו את הבורא ויודעים את חוקי הטבע העליון.

כדי לברר זאת, בואו נבדוק: באיזה חלק של הבריאה אנחנו רואים ישירות את "יד הבורא"? – ודאי שבטבע הדומם, בדרגת הדומם. שם שום דבר לא מתנגד לו. אין שם רצונות, אפילו לא הרצונות החלשים של הכוח הצומח. לדרגת הצומח כבר יש התפתחות מיוחדת שמאפיינת אותה, ובדרגת החי העצמאות הזאת מתגלה בצורה ברורה עוד יותר. אם הצמח רק צומח מתוך האדמה, הרי שהחיות כבר יכולות לנוע. והאדם הולך עוד יותר רחוק: הוא מתנגד להנהגה העליונה וכביכול אומר לבורא: "תזוז קצת הצידה, אני רוצה לתפוס את מקומך".

מכאן משמע, שרק בבסיסה של הפירמידה שורה שלטונו הבלתי מעורער של הבורא, בקרב אלה שאין להם לא הבנה ולא רגש, אלא שחיים פשוט מפני שהם חיים. החיים שלהם זורמים בדרגת ההתפתחות של הדומם.

וזה אומר שאנחנו צריכים לממש את כל הייחודיות שלנו בכך שאנחנו משרתים את דרגת הדומם. בכך אנחנו לא מדכאים את עצמנו, ולא יורדים במחשבות וברגשות. לא, בכך שאנחנו הולכים אחר הרבים, אנחנו הולכים אחרי הנורמות והסדרים של דרגת הדומם, כדי להביא לו את העושר שלנו ולשרת אותם, היכן שהם נמצאים.

נאמר שקולו של ההמון הוא כקולו של הבורא. ודאי שדרגתו של ההמון אינה גבוהה, אבל דווקא בו צריכה להתממש מטרת הבריאה. כל שאר הדרגות שנמצאות למעלה יותר, חייבות לשרת את דרגת הדומם. על כך נאמר: "כי מעפר אתה ואל עפר תשוב".

כשם שעשר ספירות דאור ישר ועשר ספירות דאור חוזר משלימות זו את זו, כך גם כאן. ולכן, אם ההתפתחות שלנו אינה תואמת את צרכיה של דרגת הדומם, כלומר, את צרכי כל האנושות – אנחנו לא מתפתחים בצורה נכונה.

שאלה: האם זה אומר שאנחנו צריכים לתת לאנשים את מה שהם רוצים ברגע הנתון?

תשובתי: לא, אתה צריך לתת להם את מה שמועיל להם. בדיוק כפי שרופא נותן תרופה מרה לילד קטן שלא מבין. כך גם אתה צריך להבין, מהדרגה הרוחנית שלך, מה הכי מועיל לבני האדם. ואז אתה יורד אליהם ומשרת אותם, כדי להוביל את כל המערכת אל הקשר האחד אל המקור, עד שבאינטגרליות הכללית הזאת ייעלם כל ההבדל בין הדרגות, וכולם ייכללו בכולם לרצון אחד. על זה נאמר: "הוא אחד ושמו אחד".

מתוך שיעור על מאמרו של בעל הסולם "החירות", 03.01.2012

ידיעות קודמות בנושא:
אהבה ונזק – זה לא הולך ביחד
אחרי רבים להטות
ללכת אחרי הרוב או אחרי היחיד?

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest