אז תורה, היום תורנו

אבל הפגנת התמיכה הנלהבת של מנהיגי העולם מסתכמת בגבולות היחסים הדיפלומטיים, או בנטייה אישית לאהדת ישראל. שכן בעוד הם שולחים לבבות ומנופפים בדגלי ישראל, בערים גדולות במדינותיהן המוני אנשים משולהבים מנופפים בדגלי פלסטין ומפגינים נגד ישראל.

אם לא די בעימותים במגרש הביתי, אז העימותים גולשים גם לחו"ל: בגרמניה הושחתו בתי כנסת, בטורקיה נסגרו בתי תפילה יהודיים, והקהילות היהודיות באירופה נמצאות בכוננות מוגברת להתקפות ועימותים אפשריים. גם סלבס עם מיליוני עוקבים ברשתות החברתיות יוצאים נגדנו, ויש עלייה כללית של 250% באירועים אנטישמיים.

זוהי ההסתכלות האמיתית עלינו מצד האנושות, לא החיוך הדיפלומטי שבא מצד מנהיגי העולם. הפגנות השנאה יעלו על הפגנות התמיכה בהרבה. העוינות תגבר על הידידות, עד שלא יסבלו אותנו בכל העולם, באף פינה יהודי לא יוכל לחיות בלב שקט.

מורי הרב"ש כתב כי "כל השנאה שיש לגויים נגד עם ישראל, היא רק מטעם שהם עם של הקב"ה, כמו שאמרו חז"ל, 'מאי הר סיני? הר שירדה שנאה לאומות העולם עליו'" (כתבי רב"ש).

דורות שלמים התגלגלנו עד שהגענו למרגלות הר סיני. עוד מהימים שהתקבצנו סביב אברהם אבינו בבבל העתיקה לפני כ-3,800 שנה, אחרי שהאגו גבר, סכסך בינינו והאיץ בנו להתאחד ולהפוך עם "ישראל" – אלה שהולכים ישר לאל, אלה שרודפים רק אחרי כוח החיבור על פני הפירוד הטבעי.

אלא שמאז צברנו היסטוריה שלמה. התפצלנו וירדנו למצרים עד שיצאנו ממנה בחיפזון אל הרגע הגורלי בהווייתנו הישראלית: מעמד הר סיני. הר סיני סימל עבורנו הרהורים של שנאה, ייצג את האגו התופח. מימי בבל ועד אותו מעמד, לא פסק האגו לגדול ולגבור בנו. הוא דרש יותר על חשבון הזולת, והפריד בינינו. ושם, תחת ההר, נדרשנו לראשונה לקבל החלטה מרחיקת לכת כעם: או שנתלכד כאיש אחד בלב אחד, או שכאן יהיה מקום קבורתנו. או שנהיה ערבים זה לזה או שנהיה תלויים זה לצד זה.

בדוחק הזמן ביצענו החלטה שקולה. קיבלנו את התורה – את השיטה להתחבר בינינו, את הדרך לכסות באהבה על כל הפשעים, את האמצעי ליישב שני הפכים בנושא אחד. כך נעשינו עם. עם ישראל. עם ישראל חי וקיים. האגו המשיך לצמוח בנו פרא, להפריד בינינו ולמנוע מאיתנו להתלכד מחדש. אבל עם כל עימות ומאבק, בחרנו בטוב.

ערב חג השבועות, חג מתן תורה, והחוק הכללי, הגדול, היסודי שלנו נותר "ואהבת לרעך כמוך". עלינו להמשיך במקום שעצרנו אז, להגיע לחיבור פנימי, לבבי, לברית הדדית עד שכל ישראל ירגישו ערבים זה לזה. עד שכל אחד יהיה מוכן לפנות את ליבו למען האחר ולמלא אותו בכל מה שצריך. לא מילוי חומרי, אלא מילוי נפשי.

"אין מוקדם ומאוחר בתורה", מדובר בחוקי נצח. מה שעובר עלינו בימים קשים אלה עבר על אבותינו לאורך כל הדורות. הלחץ החיצון היום דורש מאיתנו להתלכד וליצור מרחב מוגן בינינו. החיבור בינינו, היהודים, רותם לתוכו את כל שבעים השורשים של אומות העולם. שכן אנחנו כלולים מהם, מעורבים מהם לאחר גלות ארוכה בה ספגנו זה את זה. לכן אם נתחבר נקרין מכוח החיבור בינינו לכל האנושות. השורשים כולם יתלכדו ויצמחו לעץ חזק מניב פרי לכולם, לכל אחד ואחד.

אם נתחבר כאיש אחד, נמצא בינינו לב אחד – תינוק משותף שכולנו נהיה הורים לו. הוא יחייב אותנו להתפתח ולגדול, יפיק מאיתנו תכונות חדשות של דאגה ונתינה, של הרגש הזולת, וככל שנתחזק בינינו, כך נקרין אור לגויים, נגרום לעולם לחייך אלינו חיוך אמיתי.