קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
בעל הסולם, מאמר "הערבות":
"והנך מוצא בעליל, אשר ענין מתן תורה" לאדם, "היה מוכרח להתעכב עד זמן יציאתם ממצרים", זאת אומרת עד שהוא בורח מהאגו שלו, מחליט שהוא לא רוצה יותר להיות קשור אליו.
רק אז, "והיו לאומה בפני עצמם". עכשיו האדם מוכן להתחבר עם כל החברים, כדי להתחיל להתפתח כבר מעל לאגו.
אז "דהיינו, עד שכל צרכיהם יהיו מסורים בידיהם עצמם, בלתי תלויים על אחרים", הקבוצה רוצה לייסד את עצמה כך, כדי שבין החברים תשרה רק תכונת ההשפעה, כדי לייצר ולייצב בכך את הכוח על מנת להשפיע לבורא.
"אשר אז הוכשרו לקבלת הערבות האמור. ואז נתנה להם התורה". בכך הם מכשירים את עצמם לקשר שנקרא "ערבות", שמתייצב ומתגלה להם על ידי "המאור המחזיר למוטב", שנקרא "תורה".
"ונמצא משום זה, אשר גם אחר קבלת התורה, אם יבגדו מועטים מישראל, ויחזרו לזוהמת האהבה העצמית…" כלומר, לא מדובר על הצלחה סופית, מאחר ותמיד יכולה להיות נסיגה לאחור, נפילה, יציאה מתוך הערבות. "… מבלי להתחשב עם זולתם, הרי אותו שיעור הצטרכות המסור בידי המועטים, מטרידים לכל יחיד מישראל, לדאוג עליו בעצמו, כי אותם המועטים לא יחמלו עליו כלל". אם כל אחד מהחברים בקבוצה לא משקיע כל כוחותיו ומוסיף לערבות, לחיבור ההדדי הכולל, או שבכלל פורץ ויוצא, אז אותו הכוח שלו חסר לכל המערכת. ואז, בגלל אנשים כאלה כולם יורדים.
"וממילא, שנמנע קיום המצוה של אהבת זולתו לכל ישראל כולם, כנ"ל". הכלי נקרא "ערבות", והאור, ההרגשה, שממלאת אותם, נקראת "אהבה".
"באופן, אשר אותם הפורקי עול, נמצאים גורמים לשומרי התורה, שישארו בזוהמתם בהאהבה העצמית". "שומרי תורה", הם אלה שכל הזמן דואגים לחיבור ומושכים לשם כך את המאור המחזיר למוטב, כדי שהחיבור שלהם יהיה מתאים לאור וכל הזמן יתקדם בעוצמתו ואופיו, לקראת גילוי יותר ויותר גדול של הבורא. אנשים כאלה כל הזמן אוחזים ב"תורה ומצוות", כלומר, בתיקונים ובחיבורים עוד יותר גדולים ומורכבים.
"… שהרי לא יוכלו לעסוק במצות "ואהבת לרעך כמוך", ולהשתלם באהבת זולתו בלתי עזרתם, כאמור". שכל הזמן חייבים לחזק את הערבות, את הקשר ביניהם. ודווקא שם מתגלה אור האהבה בעוצמה יותר ויותר גדולה.
"הרי לעינך, שכל ישראל ערבים זה לזה, הן מצד הקיום, והן מצד השלילה". "ישראל", זאת אומרת, ההשתוקקות "ישר-אל" אפשרית רק בערבות. ולהיפך, ללא ערבות אין ישראל, כלומר, הם אינם נקראים "ישראל" אם הם לא בונים ביניהם את הערבות.
"ישראל" ו"ערבות", הן מילים נרדפות שמסמלות את הכלי הרוחני שבו מתגלה אור האהבה.
"כי מצד הקיום, דהיינו אם מקיימים הערבות, עד שכל אחד דואג וממלא לכל מחסוריו של חבריו". אדם דואג לכלי הכללי השלם, כדי שהוא יהיה בערבות ובחיבור בכל הכיוונים, בתור מערכת אינטגרלית שלמה.
"הנה נמצאים משום זה, שיכולים לקיים התורה והמצות בשלימות". כל פעם מוסיפים תיקונים לֵמה שמתגלה להם. וכמובן, שמתגלים להם קלקולים, כמו שזה היה עם בני ישראל במדבר. וכאן דרושה התורה, כלומר הלימוד וההוראה שמראה איך לתקן את הקלקולים שמתגלים לאחר היציאה ממצרים. על ידי ההתעלות מעל ה"מצרים" שלהם, בני ישראל מתחילים לייצב את עם ישראל, למשוך את המאור שנקרא "תורה" וכל הזמן עומדים על המשמר, במוכנות ללמוד כיצד לעשות זאת. הפעולה הזאת, המעמד הזה, התהליך הזה, זהו "עם ישראל", שמתקדם ישר- אל.
"הנה נמצאים משום זה, שיכולים לקיים התורה והמצות בשלימות, דהיינו לעשות נחת רוח ליוצרו". וזאת בעצם המטרה והסיבה לכל הקיום הזה של העבודה. וכאן יכולים להיות רק שני מצבים – או ערבות או אהבה עצמית, אין באמצע.
מתוך שיעור על מאמר "הערבות" של בעל הסולם, 03.06.2012
ידיעות קודמות בנושא:
ההיסטוריה של כל העולם, זאת הדרך לערבות
בובת בבושקה מורכבת מבפנים
מה שבפנים, זה גם מה שבחוץ
