קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
אנחנו מגיעים ממקום השבירה, מתוך זה שמתחילים מהרצון שאינו מבין מה זה קדושה, רוחניות. אנחנו בונים את ההבנה הזאת בהדרגה, במשך זמן רב. בסופו של דבר, המילים אינן משתנות, גם בהתחלה וגם בסוף הדרך נשארות אותן המילים: נתינה, אהבה, אבל כל פעם לפי מידת ההתקדמות, אדם מרגיש בתוך המילים האלה יותר עומק, צורה יותר מדויקת.
כמו שאתה לוקח פרי שמכוסה בהרבה שכבות של קליפה, ומתחיל לאט לאט לקלף, שכבה אחר שכבה. ורק בתוך הליבה עצמה, בפנים, אחרי עשרות קליפות, נמצא הפרי עצמו. בדיוק בצורה כזאת אתה מקלף את הקליפה מהמילים, כל פעם מרגיש יותר מה המשמעות של כל מושג, מה עומד מאחורי כל מילה.
וכשמתבררת מילה אחת, מושג אחד, בזכות זה גם השאר מובן יותר. כי הכול קשור יחד. כך אדם בהדרגה מתחיל להבין על מה כותבים המקובלים.
הוא איכשהו מבין את זה בתוך השכל, אבל עדיין לא מרגיש את זה בצורה מוחשית. ומזה נוצר בו חיסרון עצום להשיג! ככל שהוא יותר מתקדם כך הוא נהיה יותר טיפש. הרי אם הוא לא היה שואף לגלות את העולם הרוחני, אם לא הייתה בו ה"נקודה שבלב" שבוערת, הוא היה לומד בשכל והיה מבין טוב בכל התיאוריה. אפילו היה נדמה לו שהוא מרגיש. היה נוצר בו בלבול פנימי, ניגוד בין הרגשות והשכל, ולכן הוא היה מתקדם לפי דרך מדויקת, "חד כיוונית", שמכוונת על ידי השכל.
אם בו זמנית פועלים בו גם הלב וגם השכל, והוא מפתח את הכלי הרוחני, אז הוא תמיד יהיה מבולבל. הוא ירגיש שהוא מאבד את החדות, הרגישות, והשכל שלו לא גדל מעצמו לפי מידת הלימוד, אלא גדל רק בהתאם לרגשות.
השכל הופך להיות תוצאה מהרגשות. ככל שהרגשות מתפתחים יותר, הכלי הרוחני, שמוגדר על ידי התחושות, הרצון, רק במידה כזאת פועל השכל של האדם. זאת אומרת, הוא הופך להיות מאוד "פרימיטיבי", ולא איזה אינטלקטואל גבוה שאוהב לדבר ולהתפלסף. הוא חכם רק באותם הגבולות שהוא מרגיש עם הלב. וזה נקרא להיות חכם בלב, כי דווקא הלב מכריח את האדם להיות חכם.
מה טוב בכך שהאדם מאבד את חדות השכל וכולו נמצא בתוך הרגשות הפנימיים, ושואף לפתח רק את הרגשות? הרי אז אפשר להיות בטוח שהוא דואג להתפתחות הלב, אחרת הוא יישאר מעורפל ומוגבל. הרי הוא מקבל דרך הכלי הרוחני שלו, דרך הרגש. ואדם שמנוהל על ידי הרגש, לא נחשב בעולם שלנו כאינטלקטואל גדול.
כתוצאה מכך, זה יכריח אותו להזדרז ולפתח את הרגשות שלו, כי הוא מבין ומרגיש את המוגבלות הגדולה שלו. והלב מרגיש רק ממש מעט, ובתוך צורה אגואיסטית, פרימיטיבית ומאוד צרה.
לכן לאדם לא נשארת ברירה, הוא מבין שהוא חייב לפתוח את הלב שלו. הוא נמצא תחת לחץ חזק שגדל תחת קנאה, תאווה וכבוד, שדוחפים אותו לקראת הפתיחה הרוחנית של הלב. המצב שלו חסר כוחות, מיואש, מפני שהבורא חוסם לו את כל הצורות האחרות של ההתפתחות.
הוא כאילו הופך להיות טיפש: מאבד את היכולת לשמוע, להרגיש. יש אנשים בעלי שכל חריף, שמבינים טוב בפוליטיקה, במדע, בעסקאות השונות, אבל הם הופכים להיות מאוד פשוטים, ופועלים רק לפי הכוונה של הלב. בעולם שלנו זה נקרא דרגת ה"חי", ו"אדם" נקרא, מי שמנוהל על ידי השכל. אבל המוגבלות הזאת מכריחה את האדם לפתוח את ליבו בכל דרך ובכל מחיר, לפתח את הכלי הרוחני. אחרת הוא מרגיש את עצמו אבוד מכך שלא מבין מה זה השפעה.
מתוך שיעור על פי אגרת של בעל הסולם, 27.02.2013
ידיעות קודמות בנושא:
הלב מבין
איך לתפוס את החומר, בלב או בשכל?
תלמד להבין בלב
