קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
שאלתו של שי: בהרבה מקרים אתה מפרש, שאפשר להגיע לרוחניות ללא ביצוע מצוות היהדות במעשה. אולי הסבר כזה בא עקב דאגה להפצה הכללית בעולם? או שאתה מתכוון שאי אפשר להבין מאמרים אלו כפשוטם? אשמח לקבל תשובה פרטית אם אי אפשר לפרסם בבלוג.
תשובה: הבורא ברא רצון לקבל הנאה עם כוונה למען עצמי. כך אנחנו מגלים את עצמנו בעולם הזה. נבראנו כך כדי לתקן את הכוונות על כל הרצונות שלנו (והם 613), שיהיו למען הזולת/הבורא.
זה קורה תחת השפעת האור העליון – אור מקיף, שמאיר בזמן לימוד חכמת הקבלה. ואין כאן שום קשר לקיום המצוות. אפשר להגיע לתיקון, להשגה רוחנית, בלי לקיים מצוות, או יותר נכון מנהגים גשמיים, והאפשרות הזאת קיימת גם ליהודים, וכמובן גם לאומות העולם!
יותר מזה, כולם יכולים להישאר בדתות שלהם, כי הן לא יותר ממסגרות תרבותיות של כל עם.
חוכמת הקבלה מלמדת על הכוונה "למען רעך", על נתינה ואהבה לזולת ולא על שום דבר אחר.
שאלתו של מיכאל: שלום לכרישים הרוחניים, אנשי מהפיכת האהבה! איך קושרים את השורש עם הענף? איך רואים את הדומם, צומח וחי כדרגות של רצון לקבל? תמיד אומרים לי, שהרב לייטמן מדבר רק על פנימיות בלי חיצוניות בכלל, וזה די מבלבל…
אני מצטט את דברי בעל הסולם בסוף ההקדמה לספר הזהר על העדפת הפנימיות על פני החיצוניות. אבל לפי המצב בבני ברוך נראה, שנותנים 100% יחס לפנימיות מול 0% יחס לחיצוניות! וזה קשה ומבלבל. מדוע לא לשנות קצת, ולתת קצת יותר תשומת לב לחיצוניות ולקשור את שניהם יחד? יחס של 90% לפנימיות מול 10% לחיצוניות יעזור מאוד לכולם! מה דעתכם ?!
תשובה: כך בדיוק אנו עושים, מבצעים מנהגים תרבותיים. ומה לדעתך, אם על פי חכמת הקבלה כל האנשים בעולם מגיעים עכשיו לתיקון, האם הם צריכים לבצע מצוות גשמיות של היהדות, גם אם זו לא המסורת שלהם? בעל הסולם כותב במאמר "הדור האחרון", שכל אחד יכול להישאר בדתו!
שלום רב יקרבאחד השיעורים השבוע, לימדת שכל מה שיש זה רק הרצון שמתגלה, נתת דוגמה: "אני עולה לאוטובוס שהאוטובוס בעצמו זה אני וגם האנשים זה אני וכו'.. "ואמרת לניב, שאי אפשר לדעת בכלל אם קיים דבר כזה שנקרא ניב, חוץ מימה שאתה קולט בחמשת החושים, אבל חוץ מזה אתה לא יודע מה עוד קיים. 2 שאלות :1. לפיכך, מה שאני לא קולטת בחמשת החושים שלי ברגע נתון אולי לא קיים בכלל כרגע בהווה, זאת אומרת, אם אני נמצאת בסלון ביתי, ולא רואה בעיניים את המטבח, סימן שכרגע המטבח לא קיים, אלא יהיה קיים רק בעתיד כשאעבור מהסלון למטבח, והיה קיים בעבר- כשהייתי במטבח ולא בסלון?
2. וזאת השאלה המהותית באמת, אם אני לא יודעת אם החבר באמת קיים, איך אני אמורה להרגיש אותו? "כל המציל נפש אחת בישראל, כאילו הציל עולם ומלואו" , הרי, כל אדם הוא עולם ומלואו, עם תחושות ורגשות ומחשבות ואין סוף שלם, אבל אם אני יכולה לקלוט אותו רק בחמשת החושים, ולא בטוח שהוא אפילו קיים, אז איך אני יודעת על העולם הפנימי שלו? כל הקטע הוא להיות מחובר באופן מושלם לעולם הפנימי של זולתי, התשוקות שלו, הרצונות שלו, הפחדים שלו,וכו'.. מה שעובר עליו בתוכו פנימה.
הפסיכולוג, וויניקוט טוען, שעל מנת לחוש את האחר, אני צריך לזהות בהתנהגות שלו, מה זה מעורר אצלי, איפה אני נפגעתי באופן דומה ואז לפיכך, בזה שאני מסוגל להזדהות עם הכאב הזה, אני יכול לבוא אליו ולסייע לו מהמקום של ההבנה. ולסיכום, כיצד אני מרגיש את העולם הפנימי של זולתי, אם אני מתייחס אך ורק למה שנגלה לי באופן חיצוני, בחמשת החושים? ואם אי אפשר להשתמש בדמיון? אז מה עושים? לראות מה זה מעורר אצלי? כיצד אני חש את העולם הפנימי של זולתי?
בתקווה שתהייה תשובה בבלוג, כי זה ממש מהותי בעיניי. בהערכה רבה, תודה מראש.
שאלות נוספות שהתעוררו:
אם אני יכול להתייחס אך ורק למה שנגלה לי בחמשת החושים, ומה שנגלה לי זה רצונותיי שלי עצמי, ואין אפשרות להשתמש בדמיון, יוצא מכך, שבאמת בן יחיד לאלוקים אנוכי, ואין עוד אחר מלבדי? האומנם? כשירה של רחל "רק על עצמי לספר ידעתי, צר עולמי כעולם נמלה", רק שבמונחים קבליים, רחב עולמי כעולם אין סוף?
ולעניין אחר, בעניין הדמיון: באחד השיעורים, דיברת נגד מדיציות. יש סוג מסוים של מדיציות שנקראות "דמיון מודרך" שבמדיציות אלו, אתה מדמיין לעצמך את המצב הרצוי לך, לא מה שקורה עכשיו, אלא, מה שהיית רוצה שיקרה. ראיתי פעם כתבה בעיתון, שבחורה התרפאה לחלוטין משיתוק ברגליה, משום שהרופא שלה במשך תקופה ארוכה תרגל איתה במשך אולי שעה ביום. יום, יום בדמיון מודרך שהיא מסוגלת להפעיל את רגליה. גם ב"מכון הידוע" מדברים הרבה בחשיבות הדמיון המודרך, ומתרגלים הרבה מדיציות מהסוג הזה. יש דוגמאות נוספות ורבות להצלחת הדמיון המודרך, יש אפילו איזשהו מחקר, שלקחו 2 קבוצות שיקלעו כדור לסל, קבוצה אחת התאמנה במשך תקופה באופן פיסי, והקבוצה השנייה נמנע מימנה האימון הפיסי, אך הם תרגלו דמיון מודרך. והתוצאה הייתה שאלו שתרגלו אך ורק בדמיון, השיגו תוצאות טובות בהרבה מאלה שהתאמנו פיסית.
גם בפיסיקת הקוונטים, הבנתי, שתוצאות המחקר הושפעו מימה שהחוקר החליט/חשב בתחילת המחקר.
ומחקר אחר, שדיבר על איך שהאטומים של המיים הסתתדרו בצורה מאורגנת ויפה, לפי סוג המחשבות החיוביות של אהבה שהופנו לעברם.
וגם אתה אמרת פעם, שבכדיי לשוות צורה לשלם, אני צריך לדמיין עצמי שאני שלם. וגם אמרת, שבכדיי להשיג משהו אני צריך לברר לעצמי בדיוק מה אני רוצה להשיג, וככה אוכל לנוע לעבר המטרה, חלק מהבירור הוא לא שימוש בדמיון?
הרבה אנשים משתמשים בדמיונם, על מנת להתקדם בחיים, ואכן, זה פעל אצלם. אנשים שהניעו את העולם, כדוגמת, אינשטיין, אדיסון, תיאדור הרצל- כולם השתמשו בדמיון המופלג שלהם בכדיי להמריא.
כמו שאומרים "לחשוב מחוץ לקופסא"
דמיון לעתיד טוב יותר, הוא זה שנותן תיקווה. ויש משפט ידוע שאומר "טובה תקווה מחיים", למרות שבמקורותינו מצוין בפירוש – ובחרת בחיים. זאת אומרת, אם לשים תקווה או כל דבר אחר מול החיים- שאין אנו עדיין יודעים מה הם במלואם, אז צריך לבחור בחיים- זה הכיוון אליו צריך להתקדם. במקום אחר, פעם שמעתי פירוש ש"מדיין" שמופיע במקרא, הכוונה לדמיון, וכידוע מדיין היה האויב של ישראל. וגם, בשיעורים שלמדנו, נגד הפילוסופיה, חלק מהביקורת הייתה שהם דימיינו לעצמם כל מיני דברים. לסיכום, איך להתייחס לדמיון? למה הקב"ה נתן לנו את הדמיון? כשאנו מתייחסים, לחמשת החושים, זה איך שאני קולט את העולם באופן חיצוני, אבל בתוכי יש עולם פנימי, שחלק ממנו זה הדמיון. הדמיון עוזר לנו להבין, לחשוב, ליצור, לקוות, לחלום, לשאוף,לעשות, להתקדם…אז איך הקבלה מתייחסת לדמיון? איך והאם להתייחס ולהשתמש בדמיון?
שלום לרב, מאת שואל השאלה…
להבהרה אינני שואל על מנת לקנטר אלא על מנת לדעת.
האם הרב יכול לפרש לי את המאמר הבא של רבש?
מאמר ח', תשמ"ה
שאלה: אם מקיימים תורה ומצות בעל מנת לקבל פרס, האם גם זה מזככת את הלב, כיון שאמרו חז"ל "בראתי יצה"ר, בראתי תורה תבלין". היינו, שמזככת את הלב, האם זה דווקא שמכוון שלא על מנת לקבל פרס, או אילו שעשה בעמ"נ לקבל פרס, גם כן מזככת את הלב.
תשובה: בהקדמה לספר הזהר (אות מ"ד) כתוב שם וזה לשונו "כשמתחיל לעסוק בתורה ומצות, ואפילו בלי שום כוונה, דהיינו בלי אהבה ויראה, כראוי לשמש את המלך, גם אפילו שלא לשמה, מתחילה הנקודה שבלבו להתגדל ולהראות פעולתה. כי מצות אינן צריכות כוונה, ואפילו המעשים בלי כוונה מסוגלים לטהר את הרצון לקבל שלו, אלא בשיעור דרגה הא' שבו, המכונה דומם. ובשיעור שמטהר חלק הדומם של הרצון לקבל, בשיעור הזה הוא הולך ובונה את התרי"ג אברים של הנקודה שבלב, שהיא הדומם דנפש דקדושה".
הרי אנו רואים, שגם עשיית תורה ומצות, אפילו שלא לשמה, מטהרת את הלב.
———————-
כמו כן, גם באהבת הזולת ללא מצוות אחרות יש את הדאגה לרווחת הזולת בגשמיות, האם גם היא מיותרת אלא מספיקה רק הכוונה לצורך ערבות? או שצריך לתרגל קודם בהשפעה גשמית ולהתפלל לבורא שיוסיף את הכוונה?