דף הבית / אהבה / אהבה להורדה

אהבה להורדה

 na_fone_morya_100_wp.jpg

שאלתו של אבי גדעון: דווקא בימינו, כשאהבה הפכה לדבר זול כל כך, ואפילו באינטרנט, לצד משחקים להורדה וסרטים להורדה, יש גם אהבה להורדה, הולכת ומתבהרת בי התחושה, שהמושג אהבה חמקמק ולא ניתן לפרשנות או הבנה שכלית. האדם, שהאגו הוא טבעו המולד והבסיסי, זה המוביל אותו לכל מעשיו. לדעתי אין מצב שאדם יוכל להרגיש אהבה ללא הכנסת אגו לתוכה. קיים פער אדיר בין העיקרון של אהבה למצבים רציונאליים אגואיסטיים תועלתניים, לבין אהבה הקיימת בין האדם לבורא שהוא לא ישות חומרית הנקלטת בחמשת החושים, שאין הוכחות גשמיות לתוצאות הקשר הזה. אשרי האדם שידע לצמצם את יצריו ולהעצים את אהבתו לבורא. אשמח אם הרב יכול להסביר מה זאת אהבה?

תשובה: השאלה שלך מאוד ריגשה אותי!

המשך קריאה וצפייה בסרטון "אהבה אמיתית" אם נתחיל לנתח מה היא אהבה לא נסיים לעולם לדבר על הרגשה זו. האנושות כולה עוסקת בזה בכל שנות קיומה! ורק עכשיו היא מגיעה למסקנה שכל מה שנקרא אצלנו אהבה אינו אלא ביטוי של האגואיזם שלנו שרוצה למלאות את עצמו.

אני אוהב את מקור המילוי שלי. מפני שהוא ממלא אותי. וברגע שהוא מפסיק להיות מקור מילוי עבורי, אני שוכח ממנו ומתרחק – אל מקור אחר. לכן מה שנקרא אצלנו אהבה – זהו פשוט מילוי אגואיסטי, אהבה למילוי, למקורו.

הקבלה אומרת שכדי להגיע לאהבה אמיתית, כזו שאינה תלויה בדבר, עלינו לצאת מהאגו שלנו, להתחיל להרגיש את רצונות האחרים כשלנו, ולרצות למלאות אותם כפי שאנו רוצים עתה למלאות את רצונותינו – במידה שנעשה זאת, נאהב את האחר ולא את עצמנו.

לכן במקום לנתח רומנים ומערכות יחסים, צריך למשוך על עצמנו על ידי לימוד הקבלה את האור העליון שמתקן את האגו, והוא כבר יראה לנו את הדרך לאהבה!

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/4nJYF

5 comments

  1. אתה נמצא כאן: ראשי / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ספרים / שיחות על שלבי הסולם / כרך ב / 66. "חולת אהבה אני"
    הרב ד"ר מיכאל לייטמן
    66. "חולת אהבה אני"
    שיחה (7.8.02) על מאמר: "מהי המתנה שהאדם מבקש מה'"

    הרב"ש, "שלבי הסולם" כרך ג' – במדבר, פרשת פנחס, עמ' 238
    הבורא ברא כלים דקבלה והם לא משתנים. כפי שהם נבראו כך הם נמצאים בבריאה. אבל כדי שהאדם יעשה שימוש בהם בצורה נכונה, זאת אומרת, כדי שעל ידי הכלים דקבלה האדם ידמה את עצמו למעשה ההשפעה – הבורא עוזר לו. הוא מסתיר מהאדם את הכלים דקבלה שלו, ומעניק לו על ידי האור המקיף אפשרות לרכוש מסך, כוונה להשפיע. ובמידה שהאדם רוכש את הכוונה להשפיע, הבורא משחרר לו, פותח לו, ומגלה לו, את כלי הקבלה שלו. וכך קורה, שתחילה האדם רוכש כוונה להשפיע, בהתאם לכך הבורא מוסיף לו רצון לקבל, ואז האדם עושה מעשה שדומה למעשה הבורא, הוא מקבל כדי להשפיע.

    זו למעשה העזרה שבאה לאדם מלמעלה. מצד אחד, יש הסתרה על הרצון לקבל של האדם וכנגד זה יש הסתרה על הבורא. מצד שני יש אפשרות באמצעות שיטת הקבלה, כיצד לקבל נכון בכלים דקבלה. ניתן לרכוש מסך, ובאמצעותו, באמצעות הכוונה להשפיע, ניתן להשתמש ברצון לקבל נכונה.

    כשהבורא ברא את הכלי, את הרצון לקבל, האורות קדמו לכלים. וכשהאדם רוצה להפוך את הרצון לקבל ברצון להשפיע, הכלים קודמים לאורות. תחילה משיגים מסך ואחר כך מצרפים עליו רצון לקבל. לכן החושך קודם לאור.

    אז אם כך יש שני דברים שנמשכים מהבורא, באופן ישיר ובאופן בלתי ישיר. והקושי של האדם הוא רק לעבוד על הרצון, על ההשתוקקות למסך. ובהתאם לכך הבורא ישחרר לו חלק מהרצון לקבל שבו והוא יוכל להשתמש בו נכונה. זו בעצם המתנה שהאדם מבקש מה'.

    לא צריכים לקבל מהבורא כלים דקבלה, שכן הם נמצאים בשפע. והבורא מעוניין שהאדם יקבל, תכלית הבריאה היא להטיב. אלא שמה שצריך לקבל מהבורא זה כוונה, מסך. וצריך רצון לכך, צריך להגיע לרצון למעשה דהשפעה, לכוונה להשפיע, למסך ולאור חוזר. לא חשוב איך אדם מדמיין את זה.

    והרצון צריך להיות שלם – "טוב לי מותי מחיי" – באופן כזה שאם אני לא משיג את המסך, את יחסי לבורא, אני לא אסכים להמשיך את החיים שלי בשום צורה אחרת, אלא רק באופן כזה שאני אקבל יכולת להשפיע לבורא. אם אדם מגיע למצב זה, הוא מקבל יכולת להשפיע לבורא. ודאי שצריך לכך יגיעה גדולה. למה? כי כשהבורא הסתיר את הרצון לקבל, הוא הסתיר את הרצון לקבל כנגדו, כנגד התענוג, ההרגשה לחוש אותו. אבל את התענוג הבהמי, האנושי, הגשמי, של העולם הזה הוא לא הסתיר. זו הדרגה המינימלית שממנה אדם יכול להתרומם.

    על אילו תענוגים צריך לבקש שיהיה מסך כמדרגה הראשונה? על מה אפשר לבקש מסכים אם אין רצון, אם אין תענוג, אם אין איזו השתוקקות ליהנות? התענוגים הרוחניים נסתרים והתענוגים הגשמיים גלויים, לכן, אם על פני כל התענוגים הגשמיים אדם מבקש מסך, אדם רוצה בכל זאת להידמות לבורא, להשתוקק אליו, נקרא מצב זה שהוא רוכש את המדרגה הראשונה דקדושה.

    האדם צריך להגיע למצב שיש בו שני נתונים:

    א) "טוב לי מותי מחיי" כלפי העולם הזה – הוא לא צריך את העולם הזה, אין לו שום תענוגים בעולם הזה. לעומת הבורא שום דבר לא מושך אותו. ואז האדם חש עצמו בייאוש, כי בעולם הזה אין כביכול מה שימלא אותו. אין לו במה להחיות את נפשו ("נפש" היא כלים דקבלה של אדם), אין לו ממה ליהנות. בלעדי הבורא האדם לא יכול לחיות, הוא שרוי ללא תנועה, בייאוש, בחוסר אונים.

    ב) "חולת אהבה אני" כלפי האלוקות – השתוקקות גדולה לבורא. צריכה להיות משיכה למשהו, אחרת למה מבקש אדם את המסך והתיקון? צריכה להיות אמונה וביטחון, שהוא יכול לקבל מסך. והמסך הזה מקורו מהבורא. והאדם יכול לחייב את הבורא לצייד אותו במסך.

    אם אדם רוכש את שני הנתונים האלה במלואם, לפי הנתונים שיש לו, אז הוא מקבל מלמעלה מסך ראשון. כל הנתונים האלה מתקבצים לאט לאט, עד לנקודה אחת. כמו שלומדים ממכתב בדף ע' וממכתב בדף ס"ד ("פרי חכם – אגרות"), שהאדם, והמעשה שלו, והבורא, הופכים לנקודה אחת. אז ורק אז זוכה האדם לקבל את המסך הראשון ומרגיש בו את מציאות הבורא. והרצון לקבל הרוחני הראשון מצטרף למסך הזה ונעשה "עובר".

    זה בעצם המתנה שאדם צריך לבקש מהבורא. והדברים האלה אי-אפשר למסור אותם מפה לאוזן, אלא רק מי שלבו מוכן לזה, הבורא מאפשר לו לבקש את המסך, כוונה להשפיע.

    למה יש הבדל באופן שבו אנשים שונים מקיימים תורה ומצוות?

    אנשים שמקיימים תורה ומצוות כמצוות אנשים מלומדם נקראים "דומם דקדושה", הדרגה הראשונה המזערית. הם מקיימים תורה ומצוות באופן שלימדו אותם. לא לימדו אותם כוונה כי לא היה מי שילמד אותם. כוונה זה "מסך ואור חוזר", ואפשר לרכוש אותה רק על ידי יגיעה גדולה במשך הרבה שנים, בעזרת האור המקיף שמגיע לאדם רק על ידי לימוד חוכמת הקבלה. מדובר על שתי רמות:

    א) רמה עממית – "דרך בעלי בתים".

    ב) רמה רוחנית – "דרך תורה", דרך האור, דרך האור המקיף. כשאדם רוכש מסך.

    רמה אחת לא מבטלת את השנייה. יש תורה לאלה שעדיין לא מפותחים נפשית דיים, ויש תורה לאלה שצריכים להתפתח נפשית. ובמשך הזמן האנושות מתפתחת, ויש רבים שרוצים משהו מעבר לחיים האלה.

    אלה שהרצון לקבל שלהם עדיין נמצא במסגרת העולם הזה, בגשמיות, והם צריכים לקיים את המצוות ולעשות מה שכתוב – "זה שכרם לכבודם". ואלה שהרצון לקבל שלהם נוטה כלפי רוחניות, כלומר, שלא מסתפקים בעולם הזה, הם כבר לא צריכים לקיים את כל הם צריכים כוונה. כי אצלם המעשה הוא הכוונה – זיווג דהכאה, פירושו מעשה בקבלה.

    צריך להבין מה זה להשתוקק למעשה רוחני, לזיווג דהכאה, שפירושו "מצווה", וכפועל יוצא לקבלת האור, שנקראת "תורה", שמות הקדושים. כתוב שהאדם צריך להשיג את "כל התורה". "לקנות" ספר תורה – "לקנות" מהמילה "קניין" – על ידי אור חוזר, כך שכל השמות הקדושים יתלבשו בו, כך שתתלבש בו התגלות הבורא. אם יש השתוקקות לבורא, האדם חש את התגלות הבורא מולבשת בו. ואם לא, אז הוא לומד חומש, משנה, גמרא, וזה בשבילו תורה.

    צריכים להבין שאחד לא שייך לשני. נכון ש"מוסיף דעת מוסיף מכאוב", אבל מי יכול להישאר בלי זה? הם לא מבינים שאי-אפשר לעצור התפתחות. שיש מטרה לעולם הזה, והעולם מתפתח.

    אבל בדרגה עממית יש דבקות חזקה בבורא

    בדרגה עממית יש באנשים דבקות בבורא לכן הם קרויים דומם דקדושה. אבל באיזו מידה הדבקות? במידת דומם. בדרגה מזערית. רק במעשה. עושים מעשה בדיוק לפי הכתוב, ולא יותר מזה. לכן זה נקרא דומם. למה? כי דומם לא מתפתח. כמו שנער למד בגיל בר מצווה להניח תפילין ולהתפלל, כך מגיל בר מצווה הוא מתחיל להיות יהודי החייב בקיום מצוות עד סוף ימיו. אסור לשנות בדרך זו דבר – "בל תוסיף ובל תגרע".

    לכן זה נקרא "דומם". "דומם" פירושו שנשאר באותו מצב, ולא משתנה. ובמצב הזה יש לו דבקות בבורא, כי הוא, כדומם, כל הזמן עושה אותו הדבר, וזו מידת הדבקות שלו. לכן לא משפיע עליו כלום דבר. גם אם המציאות הסובבת אותו קשה ביותר ונושאת עמה ייסורים ומכאובים. דומם יכול להחזיק מעמד ולעבור את כל המצבים הקשים של גלות, השמדה וכו'. יש לו במה לאחוז, יש לו נקודת דבקות חזקה מאוד, שהיא אינה משתנה.

    רק יש בכך חיסרון גדול, כי הדומם לא יכול להתפתח, לא יכול להגיע לתכלית הבריאה. אבל עדיין זהו מצב חשוב מאוד. לכן בעל הסולם תמיד אמר לתלמידיו, להישאר ולהחזיק בתוכם את דרגת הדומם. הוא עמד על כך שישמרו על החיצוניות ועל כל המנהגים, שהביאו עימם מהזרם הדתי שלהם.

    למה? כי אם אדם נמצא בנפילה, הוא נופל למקום שממנו הוא בא. ואז ממשיך עד שלאט לאט יוצא משם. לפחות הוא נשאר באופן כלשהו יהודי ולא רועה בשדות זרים. לכן, טוב לעלות מדומם דקדושה, ואז אם נופלים, נופלים לכך בחזרה.

    אם הבורא מפתח את הנקודה שבלב, ונותן את הכלים, ועושה את הכול, למה הוא לא נותן לדומם כלים דהשפעה?

    השאלה היא כדלהלן: לומדים שהבורא הוא טוב ומיטיב, והמטרה שלו להביא את האדם לגמר התיקון. וגמר התיקון פירושו שהאדם מפתח את הרצון לקבל שלו, כך שבמעשיו יהיה דומה למעשי הבורא.

    הנקודה שבלב, אם היא קיימת באדם – קיימת, ואם לא – איננה. האדם אינו יכול לגרום להיווצרותה, ולהתגלותה, למרות שהאר"י כותב, שאם לוקחים אדם ומושיבים אותו בקבוצה שמשתוקקת לרוחניות, אז גורמים בו להאצה בהתפתחות, ואז הבורא כבר יגלה לו את הנקודה שבלב. מה הכוונה הבורא יגלה? האדם יגיע בהתפתחותו הבהמית המהירה למצב שהנקודה הזאת צריכה לקפוץ בו, ואז היא תקפוץ מוקדם יותר. ההתכללות בקבוצה שמשתוקקת לרוחניות מקצרת לאדם את זמן ההתפתחות שנשאר לו עד להרגשת הנקודה שבלב.

    אבל רב"ש אומר, שאמנם האר"י כותב את זה, אבל לא מובן לו איך זה אפשרי, כי זה מאוד קשה, זה כמעט בלתי אפשרי. מובן שאם אדם בא לקבוצה ומתחיל לטפל באחזקה, לעבוד במטבח, ולעשות מיני דברים, הוא חייב לקבל יותר אור מקיף. על ידי האור המקיף הוא חייב להתחיל להשתנות. אבל רב"ש אומר שבכל זאת ההשתנות היא תהליך קשה ומורכב.

    לכן, לעבודה רוחנית אין צורך בכל אחד ואחד הסובב אותך, אלא רק באותם אנשים הנושאים בקרבם את הנקודה שבלב. ואותם צריך לצוד, גם בקרב עמים אחרים. רק אם אדם משתוקק, הוא בשל להכרת הבורא.

    הרב אלימלך אמר לפני כ-300 שנה, שאם הוא לא היה מגיע לקבלה, הוא היה הופך לחילוני. עד כדי כך הוא השתעמם בחיים האלה בלי השגת האלוקות. הם עדיין לא מבינים שאם לאדם יש רצון באמת להשגת האלוקות, זה הרבה יותר מכל הרצונות האחרים. אבל בשביל האנשים שיש להם השתוקקות לבורא זה ממש בלתי אפשרי ללמוד ללא תגובה מלמעלה. הגאון מוילנא (הגר"א) כותב שמי שמצפה לתגובה זו, יכול למצוא אותה רק בחוכמת הקבלה. איך בעל הסולם כותב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות"? "תורה יבשה" – מי שמרגיש שהתורה יבשה היא, חייב לעזוב אותה ולנסות את מזלו בחוכמת הקבלה.

    למה הדומם לא חושק בהתפתחות?

    זו תגובה טבעית של דומם, שלא יכול לסבול שום דבר שצומח. צומח כבר נשמט ממני, הוא כביכול בורח מתחת ידי. כבר אי-אפשר להחזיק אותו אצלי באדמה. כי כל גדילה מקורה בכך שאדם דורס, ודורך, על השלב הקודם, ובכך מבטל אותו. על ביטול המדרגה הקודמת באה המדרגה הבאה. כך תמיד.

    כשמתחילים לשנוא, רומסים את המדרגה הקודמת, ואנשים מפחדים מזה. אבל האדם לא יכול לצמוח אם הוא מבטל לגמרי את הדומם שבו. רק מהדומם מתחילים לעלות. הדומם הוא הבסיס. אבל מצד שני חייבים כל הזמן לבטלו, ומזה הם מפחדים.

    ומה עם "היהדות המתקדמת"?

    היהדות הקונסרבטיבית והרפורמיסטית גם הן דומם. מדובר באנשים שבחרו לעצמם מסגרת קלה יותר. אמנם מסגרת זו יותר קלה, אבל היא מסגרת והם שומרים עליה היטב.

    כך שזו בכל זאת מסגרת טובה. כי לפני שהאדם מקבל את הניצוץ שבלב, הוא לפחות כמו אנשים נוספים. ועד שיפתח בו הניצוץ יתכן שיחלוף עוד גלגול ועוד גלגול. כמו כן, אין זה משנה כלל אם מציבים גדר כזו או אחרת.

    אם יש צורך הבורא משיג את האדם לא משנה להיכן יברח. יונה ניסה לברוח – וכשל, ואנחנו איננו חכמים ממנו: גם אנחנו לא נצלח. סיפורו של יונה הוא על בריחה מקבלת תפקיד. מה שלמעשה עובר על כל אחד מאיתנו בזמן ירידה.

    מקובל שמגיע לרוחניות ומרגיש אותה, איך יכול להיות שהוא מרגיש אחרת ממקובל אחר?

    הדבר דומה כמו שבעולם הזה יש ויכוחים בין מדענים, שהאחד רואה את המציאות כך והשני – אחרת. יש ביניהם חילוקי דעות לא על המציאות עצמה, אלא על החוקים לפיהם המציאות מתנהלת, שחלקם נסתרים וחלקם גלויים.

    את התופעה שמתרחשת מול עיניהם שני המדענים רואים עין בעין, אבל לא כן הדבר לגבי ראייתם את מקורה. זה מדרגה עליונה יותר. לא מדובר על המדרגה הבאה, אלא על עוד מאתיים מדרגות למעלה. ועל כן כל אחד חושב אחרת לגבי מקורה של התופעה.

    הם רואים ומפרשים את המציאות הרוחנית, כמו שרואים ומפרשים את העולם שלנו. אבל הסיבה למה שהם רואים יכולה להיות מאתיים מדרגות למעלה ממה שהשיגו. בוויכוח בין בעל הסולם לרש"ש בנושא זה, בעל הסולם אפילו לא רצה לומר בדיוק את כוונתו, והוא כתב בקצרה בסוף "בית שער הכוונות", אבל מה שהוא כתב שם זה קצת מסך על כל מה שיש. בשבילם הוויכוח הוא מאוד מאוד עקרוני, אבל בשבילנו לא כל כך, כי הרש"ש הוא בשבילנו דברי אלוקים חיים.

    אבל על מה שהרש"ש מצביע כסיבות למה שהוא רואה, מעל המדרגה שלו, עוד מאתיים מדרגות מעלה, שאליהן הוא טרם הגיע, בעל הסולם לא מסכים איתו. כי בעל הסולם הגיע ליותר. לכן מהמדרגה שהוא השיג הוא כותב שרש"ש לא טועה במה שפורש לפנינו כעובדה. העובדות נכונות, אבל הוא טועה לגבי המקור לתופעה.

    הוויכוח הוא למעשה על דבר נסתר, לא על דבר נגלה. על הסיבה הנסתרת, שהיא יכולה להיות מאוד מאוד נעלה, מאוד מאוד רחוקה. לכן יש הרבה חילוקי דעות גם בין מקובלים. וזה לגיטימי, כי סך הכול הם חוקרים את פעולות הבורא. לפי מידת יכולתם להידמות לפעולות הבורא, הם משיגים אותן ולפי חוסר יכולתם להידמות, הם עוד לא משיגים.

    אבל הסיבות לכך הן תמיד למעלה ממה שהם משיגים, לכן בציון הסיבות הם יכולים לטעות. כי מה שלא מושג לא מוגדר בשם. זה מה שקורה. לכן יש ביניהם חילוקי דעות.

    איך אפשר להשיג מדרגה בלי להשיג את הסיבה?

    יש דברים שמשיגים ויש דברים שלא משיגים, שהם הסיבה, וגם עליהם מדברים. בדומה למה שקורה בקרב המדענים בעולם הזה. יש כאלה שממש שונאים זה את זה – קנאת סופרים. קנאת סופרים היא השנאה הכי גדולה, כי היא בדרגת האגו הכי גדול בעולם הזה. גם ברוחניות קנאת סופרים היא בדרגות גבוהות מאוד.

    הרי לא מדובר בתענוגים בהמיים, כסף, כבוד, אלא בהשכלה, באידיאה, ב"אני" שלי. מדובר על קינאה בידיעה, שהיא הדבר הכי גדול שיכול להיות באדם.

    אבל ברוחניות מי שמגיע יותר מעלה, הוא רואה סיבות אחרות ממי שנמצא מטה. מקובל כותב על מה שעבר, וחלק ממה שהוא כותב הוא לא עבר, אלא הוא כותב עליו כמו על סיבות, כמו על כל מיני דברים שמארגנים את המצב שבו הוא שרוי.

    אז מה שהאדם עובר זה אמת. כנגד הרגשה אין מה לעשות. על מה שמתלבש בתוך הכלי לא מדברים. אבל אם מתחילים לדבר על הסיבות, על מה שלמעלה מזה, ובטוח שמדברים גם על זה, אפילו אם אדם קטן, אז בכך יכולים לטעות.

    לכן אף אחד לא רשאי להוציא שום דבר, לא רק בגלל שיקולים של העולם הזה, אלא בגלל שהוא טועה ברוחניות בצורה מאוד עקרונית. עם מי שלא עבר מחסום אין בכלל מה לדבר. הוא ממש חייב לדאוג על מה הוא כותב. וגם לאחר המחסום, האדם כותב אמת רק עד הדרגה שבה הוא שרוי, ומה שיותר למעלה מזה, מי יודע. יבוא מישהו בגלגול הבא ויחלוק עליו. לכן יש ביטחון עד דרגה מסוימת.

    אבל אנחנו לא צריכים יותר. כי לנו האמת לא חשובה. מה חשוב לי אם בסיבות הגבוהות טעו או לא? מהחיים בעולם שלנו ניתן ללמוד שגם אם חושבים שטועים או לא, בפועל זה לא משפיע. מה שמשפיע זו כמות היגיעה, ולא מידת הבנתו של האדם. לכן אין בעיה. ובלב שלם אנו יכולים לקרוא לו רש"ש הקדוש כמו בעל הסולם הקדוש, זה בהחלט לא משנה.

    אבל צריך להיות משהו מוחלט.

    אין שום דבר מוחלט במציאות. האלוקות היא דבר מוחלט כשהאדם מגיע לדרגה שהוא מקבל מסך ורוכש את הדרגה. עד הדרגה הזאת האלוקות היא דבר מוחלט, ומעליה היא בשבילו דבר לא מוחלט. הכול יחסי כלפי האדם המשיג.

    ומה יהיה בגמר התיקון?

    אנו לא מדברים על מה שיהיה בגמר התיקון. בגמר התיקון כתוב: עד שיבוא אליהו. אז אין ספקות, אין כלום. יהיה משעמם מאוד, לא יהיה ויכוח, שום דבר. כתוב שאז יבוא תשב"י – תשב"י יתרץ קושיות ובעיות.

    רב"ש כותב על הרבה מצבים שאדם עובר, איך צריך ליישם אותם?

    אדם שקורא, מאזין למאמרים, ולהסברים, לא יכול לקבוע איך הם ישפיעו עליו. הוא בכלל לא יכול לקבוע את הלך מחשבתו. הוא פשוט צריך רק לקבל, ולהאזין.

    בכלל, איך יכול להיות שאדם יקבע לאיזו תכונה הוא צריך להגיע? מאיפה הוא יודע שהוא צריך להגיע? אולי הוא צריך להגיע לזה בעוד שנה ובינתיים הוא צריך לעבור דברים אחרים? מה הוא יודע על מבנה נשמתו? הוא בכלל יודע על מה הוא צריך עכשיו לחשוב? על האדם לעשות מה שבידו ובכוחו לעשות, ויתר הדברים מתרחשים מעצמם. האדם מזמין את האור והאור מאיר על המבנה שלו וזהו.

    הדבר דומה למבנה מולקולה גדולה מאוד. במולקולה הזאת יש מיליארדי חלקים, כולם קשורים זה בזה וכל אחד קשור לכולם, בעיקר במולקולה רוחנית. ובאותו מבנה יש לכל אחד אופי משלו, והקשר בין הדברים משתנה. במילים אחרות, המבנה עצמו נשאר אותו דבר, אבל בכל אחד המשקל של כל חלק וחלק שונה, ובכל אחד הקשר בין כל החלקים הוא אופייני לו. כמו בגוף האדם: השלד הוא אותו שלד אצל כולם, אבל ההבדל הוא במבנה הפנימי שבתוך העצמות והאיברים.

    אז במבנה כזה מסובך, שבכלל לא ידוע לי ולא מורגש בי, שאני בקושי שומע עליו בפעם הראשונה, אני חכם לדעת ולקבוע מה צריך להיות שם מתוקן יותר, מתוקן פחות, בהקשר למי ולמה? ודאי שלא. אלא מה אני יכול לעשות? רק להביא פנס גדול מאוד, שיאיר כמה שיותר על המולקולה הגדולה הזאת, ואז היא תתפתח. להדליק את הפנס, להעצים את האור, אפשר רק על ידי לימוד הקבלה.

    איך האדם בעצמו בכל זאת משפיע על המבנה הזה?

    האדם מתחיל לחשוב, ולעשות איזו מין השוואה בין הדברים. הוא עובד עם שכלו, הוא עובד עם לבו. אבל גם העבודה בשכל וגם בלב היא כבר תוצאה מהאופן שהאור המקיף האיר עליו והכין לו את שכלו ואת לבו לעבודה.

    לא יכול להיות שהאדם מקדים את האור, אלא אם הוא רוצה שבפעם הבאה האור הזה יעשה לו משהו יותר מהר, רוצה יותר לזרז אותו. אבל יכול להיות ש"לזרז" פירושו דבר לא נעים: ליפול, לקום, לרוץ, לעוף, ועוד. מזה אי-אפשר להימנע. אפשר רק לזרז ולהאיץ את ההתפתחות.

    וכשאדם פועל בהתפתחות הזאת, יחסו להתפתחות גורמת לו להרגשה אחרת של ההתפתחות. עד כי אפילו הדברים הרעים נראים לו כטובים. הוא מקבל את הדברים הרעים כטובים. וכך הוא גם חש לגביהם.

    איך לגרום לכך שהיחס כל הזמן ישתנה?

    אם רע לך, או שאתה רוצה לזרז את ההתפתחות שלך, כדאי לבוא לקבוצה ולהתחיל לעבוד בחברה, לא חשוב במה: לנקות, לעבוד במטבח, לסדר, לעשות איזו פעולת הפצה, וכו'. אם אדם עושה עבודה כלשהי בחברה הוא הרבה יותר מהר יוצא ממצבו האישי. ככל שהעבודה היא גשמית יותר, ולא כרוכה במאמץ רוחני, בלכתוב, בלתרגם, אז היא יותר קלה. זה טוב מאוד. רק צריך לדאוג שתהיה עבודה פיסית בשפע כדי לתת לכל אחד ואחד.

    אם הכול נמשך מאין-סוף, זה אומר שייקח אין-סוף זמן?

    לכל דבר יש סוף. מדענים אומרים שהעולם הזה קיים מיליארדי שנים. כמה שנים האדם קיים? בערך מיליון שנה. כמה זמן קיימת הנקודה שבלב בגוף האדם? הפעם הראשונה שהתגלתה בתוך גוף האדם היתה לפני 5700 שנה ובאברהם אבינו לפני 3700 שנה. מזה מבינים שההתפתחות היא מאוד מאוד איטית. אבל ככל שמתקדמים לקראת גמר התיקון, ההתפתחות גדלה בצורה מהירה ותלולה. ניתן להבחין איך במאה ה-20 העולם התקדם כמו שלא התקדם משך אלפיים שנה. והיום תוך עשר שנים תהיה התקדמות כמו שקודם היתה משך אלפיים שנה.

    אבל בכל זאת כל התהליך הזה נמשך הרבה זמן, מפני שהמבנה הכללי שלנו הוא מסובך מאוד. אנחנו לא מכירים אותו ולא מבינים שכל אחד מאיתנו כולל כלי אינסופי, שבו רק נקודה אחת היא שלי ויתר הנקודות הן לא שלי, אלא מיתר המלכות דאין-סוף. ויתר הנקודות אני צריך לצרף לעצמי כדי להשפיע, אני צריך לקלוט אותן בתוכי, להכיר אותן כמו שאני לא מכיר אפילו את הנקודה שלי. ולוותר עליה ולהתחבר עם כל יתר הנקודות. ולבסוף לבנות מהן כלי, ועם הכלי הזה לפנות לבורא, ולהתחיל להזדווג עימו על מנת להשפיע.

    בקיצור, אלה פעולות מאוד מאוד איטיות. הן עצמן לא איטיות, התיקונים הם מאוד מהירים, נגיד, מיליארדי פעולות בשנייה (ברוחניות אין מספר פעולות ואין זמן, זה רק לצורך המחשה). אבל למרות מיליארדי פעולות בשנייה, בדומה למחשב, אמנם הוא עושה הרבה פעולות בשנייה, אבל לפעמים בכל זאת אנו נאלצים לחכות. למשל, כשרוצים לשאוב מידע מאתר כלשהו, אנו נאלצים לחכות לפעמים חצי שעה עד שהמידע מגיע אליך ממאגר גדול כלשהו. אותו הדבר בעבודה רוחנית.

    לכן נראה לנו שאנחנו עומדים במקום, אבל אנחנו מתקדמים ובצורה מאוד מהירה. יותר ממה שבגשמיות. כמה שבכל יום יש שינויים בגשמיות, ברוחניות זה עוד הרבה יותר מזה. המהירות שלנו עכשיו נמצאת בתאוצה כזאת שתוך שנה שנתיים נראה איך כל העולם משתנה. דומם לא כל כך משתנה, אבל בעבודה רוחנית משתנים.

    האם בסוף יש הפסקה מושלמת של הכול, או מגיעים לעוד עושר רוחני?

    כשמגיעים לתיקון הכללי, והאדם סוף סוף מקבל את הכלי האמיתי שלו, שהוא קשור עם כל יתר החלקים שלוש – נראו לו קודם כחלקים חיצוניים שנמצאים בכל בני האדם, ועכשיו הם מתחילים להיות מורגשים אצלו כחלקים שלו – הוא מלכד אותם יחד, ומהליכוד הזה נעשה כלי אחד גדול, ובו הוא מרגיש את הבורא במלואו.

    הוא עושה עם הבורא זיווג דהכאה, מלכות עם האור, נברא עם הבורא. ה"הכאה" זה רק כלפי הרצון לקבל של האדם, שלא יהיה על מנת לקבל, אלא להשפיע. את הבורא הוא לא מכה, למרות שאנו אומרים, שמלכות מכה באור ושולחת אותו חזרה, אבל למעשה מלכות מכה ברצון שלה שרוצה ליהנות בצורה ישירה.

    האדם מתחיל לספוג את הבורא בתוכו, להבין מי הוא, ומה הוא, באותה המידה שמדמה ומידמה לו ביחד, מה שנעשה בתוך מלכות דאין-סוף אחר כך לאחר שנברא ובורא ממש מתייחדים כאחד, ללא הבדל ביניהם.

    אומרים שאז באמת מתחילה דרך אינסופית. עכשיו "אין-סוף" פירושו שלא תהיה מצדנו הגבלה על קבלת הבורא בתוכנו, על דבקותו, על הצורך להיות דבק אליו. על הגבלה מדברים כשאין הגבלה, כשאין-סוף. אבל אחר כך נעשה כבר שהכלי שלנו יהיה בלי הגבלה, ואז נכנסים להילוך אינסופי, ממש נכנסים לתוך הבורא יותר ויותר ויותר.

  2. ג' בריתות
    ובזה תבין ג' הבריתות: ברית עינים, ברית הלשון, ברית המעור. פירוש, עיקר היחוד והעלאת מיין נוקבין במחשבתו נעשה, מכל מקום הכרה זו לא נשלמה עדיין שמה, טרם שמתגלה הכרתו הפנימית לחוץ, על גבי אברי המעשה שלו, ובשלש מקומות נרצים ונראים פני האדון ה': א' ברית הלשון, ב' עינים, ג' מעור, כל דבר לפי בחינתו שלו, יש דבר שנגמר במתדבק בו על ידי מראה עיניו, ויש לך דבר שנגמר בדיבור או על ידי מעשה ממש.

    והנה בברית המעור, כל הממעיט בו משובח, והראיה, כי עינים יפה העבודה בהם, בין לפני עצמו ובין לחברו, אבל בברית המעור לגבי עצמו חלילה עבירה גדולה, ובאשתו אמרו, וג"כ כאלו כפאו שד. והטעם: כי האדם הוא הדרגא האחרונה של כל הקדושה, ולכן הקליפה מלבישה את הנה"י שלו והבן. וז"ש נתחממו נעשו אש. ואש כי פרח השם (אותיות י"ה) והבן.

    ואפשר שז"ס: "עולמתא שפירתא דלית לה עיינין". כי ידוע שכל פרצוף מלביש את נה"י דפרצוף עליון, ונמצא בחינת פה של התחתון, יסודו של עליון כידוע. וא"כ יש לומר, שעינים של תחתון הוא במקום יסוד של עליון, ונמצא שבחינת עינים של עליון חסר לו לגמר. והבן.

    היוצא מזה שאנו מלבישים לקדושה רק בבחינת עינא ופומא שלנו, ולכן כל היחודים שלנו אינם אלא באותם שתי בריתות: פה ועין. ותדע, כי כן הטביע הבורא ית' כח באותן שתי בריתות, למסור כל צורות העולם מאחד לחברו, דהיינו, רב לתלמיד, או בכתב, או בעל פה. נמצא שיש כח בעין, לקבל כל חכמות שבעולם על ידי הכתב, וכן בפה, להשפיע כל טוב העולם לחברו.

    … … … בריאת כל העולמות לא היו אלא בשביל התורה ובשביל … … … כביכול חכמה עליונה סתימאה, להגיעה לישראל ולכן שימש … … … ג' בריתות הנ"ל שז"ס תורה שבכתב ותורה שבעל פה, שהכתב … … … משפיע וכו' והכל אחד.

  3. כבוד הרב, ראשית רוצה להודות לך מקרב הלב על הזכות להנות מהנתינה ללא תנאי שלך, ישר כח. שנית, למרות תחינתי האמיתית לאור העליון המתקן, ייתכן כי תהליך זה יקח גלגול חיים שלמים. איך אפשר לבחור זיווג לפני ההגעה לאהבה שתיארת…האם תוכל לתת הנחיות לבחירת זיווג בעולם הזה.

  4. אסתר המלכה

    בעזרת השם:)

  5. סיגל יצחקוב

    שלום רב!
    עברו 9 שעות מאז סיום הקונגרס,אינני מצליחה לישון,וכל מחשבותיי גועשות מבולבלות-מעבירות את החוויה המשכרת של
    השפעה וחיסרון שהולך ומתעצם מרגע לרגע!
    הבורא זרק אותי חזרה לגשמיות ולא נותן לי ברירה אחרת כרגע אלא לדמיין פנטזייה של חיי קונגרס נצחיים!!!!!!!!
    תודה מקרב לב לך וכל הצוות המופלא-בני-ברוך המבורכים!
    יישר כח-אני שולחת לכם את חיסרוני שהולך וגובר מרגע לרגע!
    דרכך-דרכי, האמת שלך-האמת שלי!

    והאמת אחת-הבורא גדול!

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest