אדם עם אקדח

אילו היינו נשארים בדרגת ההתפתחות של הדומם, הצומח או החי, אז היינו מבצעים בצורה אינסטינקטיבית את כל חוקי הטבע. אבל יש בתוכנו רצונות מדרגה גבוהה יותר, ובתוכם אנחנו לא מרגישים חובה לפעול דווקא בצורה זאת או אחרת. זה נעשה לא ברור.

ובמיוחד זה מורגש בזמננו. לאורך ההיסטוריה אדם שחי בתוך חברה, עולה לפי אותם השלבים: דומם, צומח וחי. אנחנו התפתחנו בהדרגה, לפי שלבים, בלי לחשוב מי אנחנו ומה אנחנו, לאן פנינו מועדות. דחפים שונים דחפו אותנו קדימה וכולם הביאו לבירור אחד פשוט: כיצד אני מפיק תועלת מרבית לעצמי מתוך המצב הנוכחי? במילים אחרות, אדם מקיים את חוקי הטבע בצורה פחות מסודרת יחסית לבעלי החיים, בגלל תנאים מורכבים יותר. בהתאם, אנשים חכמים ידעו לנצל את התנאים האלה לטובת האגו שלהם והאחרים "הסתפקו במועט".

אבל היום אנחנו מאבדים את היכולת להתקדם בצורה כזאת. אני הייתי רוצה להמשיך כרגיל, לבחור לעצמי את הטוב ביותר מתוך מה שיש, אבל הניסיונות האלה תמיד לא מצליחים. בתוך השקפת העולם שלי כאילו הופיע גורם אחד נוסף, שבינתיים נסתר, כאילו מישהו בלתי נראה שם לי כל הזמן מקל בגלגלים. אני רוצה לסדר את המערכת הפיננסית, הכלכלה, החינוך, המשפחה, אבל שום דבר לא מצליח. אני מאוד הגיוני, יש לי נתונים מדעיים, אני נעזר במומחים ויועצים אבל לא מצליח להגיע לשום דבר. אז מה קורה?

מתגלה כאן שליטה חדשה כלשהי, חוק חדש שעד כה לא היה ידוע. צריך ללמוד אותו, אבל הוא "לוט בערפל" ובלתי נתפס. יותר מזה, את אותם הצדדים מהחוק שלאט לאט מתגלים, אנחנו לא רוצים לקבל. אנחנו רוצים כמו קודם "לעשות עסקים" מכל דבר ולהצליח, ובמקום זה מאלצים אותנו להסכים לתנאי שהפוך לטבע האגואיסטי שלנו. והתנאי הוא כזה: אתם קשורים ואם אתם מקבלים החלטה היא צריכה להיות לטובת כולם. כאן אנחנו עוצרים, לא יודעים מה לעשות ומרימים ידיים.

במצב כזה אנחנו נמצאים נכון היום. כמו עבדים במצרים ש"קם עליהם מלך חדש", אנחנו מרגישים שקמה שליטה חדשה עלינו. קודם האגו קידם אותנו "דרך כיבוש הכוכבים", אנחנו כבשנו את הטבע ואת החלל, דאגנו לעצמנו בצורות רבות ושונות, ופתאום התייאשנו מהכול. כבר מספר עשרות שנים המטרות הקודמות לא מושכות אותנו. מדוע? מפני שחוש כלשהו אומר לנו: לא יהיה כאן פיצוי לרצון האגואיסטי שלנו.

אני כאילו הולך להרוויח עכשיו מיליון דולר, אבל בדרכי עומד אדם עם אקדח.

– "אתה תרוויח מיליון", הוא אומר לי. – "אבל תשאיר לך רק אלף וכל היתר תביא לכאן".

עליי להשקיע מאמץ שווה ערך למיליון דולר, ואני מקבל רק חלק קטן "לכיסוי ההוצאות". אבל הרצון שלי לא נותן לי מספיק חומר דלק לעבודה.

אז מה עושים? או שהפחד יאלץ אותי או שאני צריך לראות באדם עם האקדח את החבר הטוב ביותר שלי, היקר ביותר, הקרוב ביותר. אז אני אהיה מוכן לקבל רק אלף דולר לכיסוי ההוצאות וכל היתר בשמחה אשאיר לו. יותר מזה, אני אגיד לו, "תודה! בלי האקדח שלך אני הייתי ממשיך לקחת לעצמי". וכך אני מגיע למשהו חדש ושמח להעביר לך את מה שהרווחתי, כי כך אני נעשה עוד יותר קרוב אליך ולמטרות החדשות שמתגלות לפניי.

כמה האדם צריך לעבור עד להכרת המצב הזה…

מתוך שיעור על פי ה"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", 22.11.2012

ידיעות קודמות בנושא:
אני מאחל לנו לידה קלה!
הכול נגדינו
הבעיות של ההתפתחות הסופית