אגו, אני לא שלך

שאלה: איך אפשר לבדוק את הכוונה בזמן קריאת ספר הזוהר?

תשובתי: ספר הזוהר זה מקור האור שמגיע אלינו בתנאי שאנחנו רוצים להשתמש בו בצורה נכונה.

באופן כזה, בזמן לימוד ספרי המקובלים, אני תמיד מזמין אליי איזו הארה, אבל היא מגיעה בהתאם לעוצמת המאמצים והנכונות שלי שאותם אני מגלה.

אם אני לומד כדי להרוויח משהו גשמי או להרוויח את העולם הבא כזכות אישית, אז האור על ידי ההשפעה שלו יוצר בתוכי חושך יותר ויותר גדול ואני הולך ומתרחק מההבנה בשביל מה ניתנה לי השיטה, מה אני צריך לעשות עם עצמי, איך צריך להתייחס לזולת. אפילו שאני קורא מילים נפלאות על חיבור ואהבה, אבל אני כבר לא מרגיש את השייכות שלי, לא מבדיל את הקשר, לא יודע איך לתפוס את הטקסט, האם לתת לו להיכנס ללב או לא… זה אומר, שאני לומד כמו עטלף שניזון מהלילה ואינו מצפה לשחר.

אבל אם אני משתדל להתחבר עם האחרים ולשם כך אני לומד את השיטה, בכך ששומר ומקיים את התנאי לקבלתה על הר סיני, אם אני משתוקק יחד עם כולם להפוך להיות "כאיש אחד בלב אחד", להיכנס לערבות, להשיג אהבת אחים ודרכה אהבה לבורא, אז האור מקדם אותי קדימה. זו כבר לא דרך רגילה שמתגברים עליה בשלבים, אבל לאט לאט אני מתחיל לגלות בה את המצב השבור והרע שלי.

הלימוד האגואיסטי מסתיר ממני את האגו שלי, ואני מחשיב את עצמי לצדיק. מצד שני, על ידי הלימוד הנכון אני מגלה שאני שקוע בתוך הרע. הדבר הראשון שהאור מגלה לי זה את התכונות הרעות שלי, ואני צריך לעבוד בהתאם לזה. בזה שאני מגלה את הרע אני מרגיש הרגשות יותר רעות מאשר קודם. אז מה לעשות? כי לפי הטבע שלי אני רוצה לברוח כשרע לי.

אולי להפסיק את הלימוד ולהתרחק מהקבוצה? או להיכנס לייאוש? ואולי להיפך, לשמוח בזה שנתנו לי לגלות את הכרת הרע? שזה יהיה עבורי חוק, הזמנה: אם אני אוכל להתעלות מעל להרגשה הלא נעימה הזאת, אז אני אשתוקק להשפעה מעל לקבלה.

אני מעדיף לקבל מכה, מפני שהייסורים שמתגלים באגו מדגימים לי שאני לא עובד למענו. על אף ההרגשות הרעות אני בכל זאת מתגבר עליהן והולך לעבר האיחוד. אני לא בורח כדי להמתיק את המרירות, לא נסגר בתוך עצמי, לא יורד, לא מפסיק את הלימוד. להיפך, כל הצרות שמגיעות מכל הכיוונים בדרך הנכונה לאיחוד עם החברים, אני מקבל אותן ככאלה שנשלחו על ידי הבורא, שחוץ ממנו אין כלום.

אני מקבל כל מצב כמועיל להתקדמות שלי. אני לא רוצה לבטל אותו וממשיך ללמוד לא כדי לנטרל את ההרגשה הרעה הזאת. להיפך, אני מעוניין בו, שיישאר, כי הוא מכוון אותי בדיוק לעלייה מעליו, לעלייה למעלה מהדעת. אני מקבל בשמחה את הבעיות וההפרעות, הלחץ של הנסיבות, הלעג החיצוני, הייסורים מכל הסוגים, כי הם כולם מכוונים אותי בצורה נכונה למטרה, בונים כאלה הגבלות, כאלה מסגרות, שעל ידי העבודה בתוכן, אני ללא ספק מתקדם קדימה.

כך אני מייצב בתוכי כלי של השפעה מעל לכלים דקבלה. הם ממשיכים לגדול ולסבול, ואילו אני, במדרגה אחת למעלה יותר, רוצה להחזיק בקשר עם הבורא, עד שאשיג אמונה שלמה, את תכונת ה"בינה", ואתחיל להשתמש בכלים שלי בלקבל על מנת להשפיע.

אבל גם אז אני לא מתכוון "להרגיע" את עצמי, כי אני עליתי לכזאת מדרגה שבה כבר לא צריך לחשוב על להרגיע את עצמי. להיפך, אני משתוקק יותר ויותר למעלה ואפילו מוכן לקבל תענוג, אבל לא כדי למלא את עצמי, אלא כדי לקיים את רצון הבורא.

בזה כל העבודה שלנו. לאורך כל הדרך דרוש לי מקור אמיתי של קבלה, רצון אגואיסטי שמספק את כוח ההשפעה הודות להתגברות אותן הבעיות והייסורים שמתגלים בו. ומובן מאליו, שהכול בא מהבורא.

מתוך שיעור על ספר הזוהר, 16.08.2012

ידיעות קודמות בנושא:
הכוח הבלתי מוגבל של הזוהר
אל תעזבו את הזוהר אף לא לרגע!
מה בונה בנו את האדם

לינק מקוצר למאמר: https://laitman.co.il/HpGwW

השאירו תגובה.

כתובת דוא"ל לא תוצגחובה למלא שדות מסומנים *

*

Pin It on Pinterest