קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
כעבור זמן מה, לאחר שהגענו לקבוצה, אנחנו שומעים שעלינו לעבוד על החיבור בינינו כדי להפוך להיות כ"איש אחד בלב אחד", כלומר להגיע לערבות. אז אנחנו משתדלים להתקרב זה לזה. לשם כך כל אחד זקוק להכנה מסוימת.
לפעמים לוקח כמה חודשים ולפעמים אפילו כמה שנים עד שהאדם ישמע, שרק בתוך הקשר בין החברים, בקבוצה, בין האנשים מתגלה הבורא, תכונת ההשפעה – הכלי והאור.
עובר המון זמן עד שהאדם סוף כל סוף מתחיל לעבוד על החיבור, על חשיבות המטרה, חשיבות הכוח העליון, ההשפעה, חשיבות הקשר שבתוכו הוא מממש את הרעיון הזה. וככל שהוא משקיע יותר כוחות באהבת החברים, כך הוא מגלה דחייה חזקה יותר והפרעות למיניהן, שמתחילות כמעט מיד.
ישנם אנשים שמוכנים להתמודד עם כל הקשיים ולעבוד על הקשר ביניהם, למרות כל המכשולים. ואילו האחרים אינם מעכלים שכך צריך להיות, וכאשר הם מרגישים דחייה הם אינם מבינים שהדחייה מגיעה מהבורא. הם חושבים שהדחייה היא מוצדקת והם יוצאים מהמשחק בכך שעוזבים את הלימוד.
אם האדם בכל זאת משקיע מאמצים בקשר עם החברים ורוצה לראות את היחסים שלו שלמים ומוארים על ידי חשיבות המטרה וחשיבות הבורא, אז כעבור זמן הוא מתחיל לקבל את המאור המחזיר למוטב. הוא מרגיש איך נוצרת בו תכונה מסוימת של "חפץ חסד". הוא כבר חושב פחות על עצמו ודואג יותר למימוש המטרה, השלמות. זה נקרא "לקבל לובן מאבא".
ככל שהאדם משקיע יותר כדי להחזיק במצב ה"בינה", מצב של השפעה מוחלטת, ב"לובן של אבא", בתחושת השלמות, חשיבות המטרה וכל האמצעים המביאים אליה, כך הוא מתקדם יותר. אף על פי שהוא חווה עליות וירידות, הן נמצאות על אותו הקו, "קו ימין".
ולאחר מכן מגיע לו "אודם של אימא" – ביקורת, תחושת החיסרון, כלומר "קו שמאל". כאן נדרש ממנו עימות במעברים משמאל לימין ומימין לשמאל. כמובן שעליו כל הזמן להשתוקק לימין, לחסדים, להשפעה, ל"לובן", לשלמות, לחשיבות המטרה, לחיבור עם החברים. ואילו הביקורת, ה"אודם של אימא", תגיע מעצמה, תתגלה ברגע הנכון ובמידה הנכונה.
כך הן משלימים זה את זה: "קו ימין" ו"קו שמאל", שלמות וחיסרון. על האדם רק להשקיע כמה שיותר מאמצים בכדי לסיים את הקווים האלה כמה שיותר מהר לכל גובהם, עד שיתגלה בו הייאוש. הרי הוא כל הזמן יחשוב שהחיסרון, "האודם של אימא", קו שמאל עולה על הימין.
כמו בחיים הרגילים, אנחנו זוכרים יותר את הרגעים הלא נעימים מאשר את הרגעים הנעימים מכיוון שהחומר שלנו הוא רצון ליהנות. כאשר אני נהנה, אני מקבל את זה כמובן מאליו כי זה תואם לרצון שלי באופן ישיר. אם במקום תענוג אני פתאום מקבל ייסורים, תענוג לא מספיק, או אפילו כאב, מילוי שלילי בתוך הרצון שלי, אז באופן טבעי אני חושב שקיבלתי את זה לא בצדק. הרי ציפיתי למשהו אחר.
לכן, לפי דעתו של האדם, "קו שמאל" תמיד עולה על הימין. נדרש ממנו למלא את שני הקווים הללו כמה שיותר מהר, עד שתתפרץ מתוכו תפילה ל"קו אמצעי", שהבורא ישלים את מצבו. הוא מבקש עזרה מפני שהוא לא מעוניין להיות ב"קו שמאל", בהרגשת החיסרון כי זה לא מאפשר לו להודות לבורא. רק לשם כך הוא מבקש את ה"קו האמצעי", מברר את אותיות התפילה שלו ומשלים את הימין והשמאל, כך החיסרון של שניהם יגרום להיווצרות ה"קו האמצעי".
מהרגע הזה ואילך מתחיל מצב העובּר. אבא נתן את הלובן שלו, אימא נתנה את האודם שלה והבורא נותן את הנשמה, כלומר תחילת העיבּור הרוחני.
ידיעות קודמות בנושא:
"אור ישר" המוביל לעולם אין סוף
ממה מתחיל האדם
להרכיב בתוכי אדם
