איך לשים קץ למלחמות?

מתוך שיחה שמוקדשת ליום הזיכרון לחללי צה"ל וקורבנות הטרור.

היום אנחנו לא מנהלים מלחמה של הישרדות, לא מלחמה לשחרור, לא מלחמה נגד התוקפים, אלא מלחמות לכיוון הישר אל ההשפעה. בדיוק כך צריך לבחון את המצב הנוכחי.

בזמנו, קבוצת אברהם התנתקה מהאנושות שהיתה מרוכזת בבבל העתיקה, ומאז כל הקיום שלנו נועד רק כדי לתקן את עצמנו, בכך שעוברים שבירה והרס, גלויות ושואות. זאת מהותם של תיקונים רבים ומרים, שכתוצאה מהם חזרנו היום לארץ ישראל.

לא כל העמים מבינים את החזרה הזאת, ובקרב אלה שקיבלו את חזרתנו לא כולם מתייחסים באופן זהה למדינה ולצבא. ודאי שמדובר על מחלות גדילה, שאותן עלינו לעבור במשך שלבי ההתפתחות שלנו. בעיתון "האומה" ובמקומות אחרים בעל הסולם כותב, שאנחנו עדיין לא מהווים עם במובן הרוחני והאמיתי של המילה הזאת.

הנה קטע מהמאמר שלו, "מאמר לסיום הזוהר":

"היוצא מדברינו, שדורנו זה, הוא דור של ימות המשיח. ולפיכך, זכינו לגאולת ארצנו הקדושה, מידי הנכרים. גם זכינו להתגלות ספר הזהר, שהוא תחילת קיום הכתוב "ומלאה הארץ דעה את ה' ", "ולא ילמד עוד…, כי כולם ידעו אותי, למקטנם ועד גדולם. אבל בשתי אלה זכינו, רק בבחינת נתינה מהקב"ה. אבל אנו לידינו עוד לא קיבלנו כלום, אלא שניתנה לנו הזדמנות בזה, להתחיל בעבודת השי"ת, לעסוק בתורה ובמצוות לשמה, שאז נזכה להצלחה גדולה, ככל המובטח לדורו של המשיח, מה שלא ידעו כל הדורות שלפנינו".

באור הזה אנחנו צריכים לראות את אותה הדרך שעברו דורות של עם ישראל. התהליך הזה הוא הכרחי, למרות כל האסונות הכרוכים בו, שבסופו קיבלנו את ההזדמנות לחזור לארץ ישראל כדי ליצור כאן מחדש מדינה ועם. היום זה בידיים שלנו: כל התנאים הדרושים לכך קיימים, ומעתה עלינו להניח את הדרך לתיקון העולם. רק כשנהיה מוכנים לזה, ייפסקו הצרות והבעיות שמכוונות דווקא לעברנו.

היום לקטגוריה של "עם ישראל" שייך כל מי שמכוון ומשתוקק לרוחניות, לגילוי ההנהגה וההשגחה הרוחנית ושל הכוח העליון. אנשים כאלה מכוונים "ישר- אל" והיום הם צריכים לקבל צורה של השפעה. אז ייפסק הלחץ על ישראל, ואנחנו נוכל לדאוג בצורה הנכונה לכל העולם. בזה כל הייעוד שלנו.

בינתיים איננו רואים את התמונה הכוללת, את התפקיד שלנו, את המטרה, וגם לא את התהליך שאותו עלינו ליישם בדרך אליה, איננו מבינים מדוע האסונות נפלו עלינו באופן שיטתי עד עצם היום הזה ומתי יסתיימו הייסורים והמלחמות. אנחנו לא יכולים לעצור אותם, אבל אנחנו יכולים לתקן את עצמנו, ואז הם ייפסקו. זה פשוט לא רציני ולא מעשי מצידנו, לסמוך על כך שאנחנו ניפטר מהם ללא תיקון עצמי.

כאן נדרש ידע על כל המערכת – מדוע זה מתרחש, מה הן הסיבות, מה מוטל עלינו, ולאיזו מטרה אנחנו צריכים להגיע ואיזה מצב עלינו לממש לשם כך? רק אז אפשר לדבר על פתרון הבעיות, רק אז לא יהיו יותר מלחמות וגיבורים שנופלים.

אם האנשים היו רואים את התהליך הכללי, הם היו נוכחים לדעת שאנחנו יורדים ונהיים עוד יותר גרועים ממה שהיינו קודם. אנחנו לא בונים מדינה ועם, לא מגיעים לשום קונצנזוס בסביבה שלנו. להיפך, יותר ויותר בני אדם מתייחסים לעם ולמדינה מעמדות צרכניות ותועלתניות: כל עוד לאדם טוב, אז הוא נמצא כאן, וכשרע, אז הוא נוסע מכאן. הוא לא קושר את עצמו לשום דבר שנמצא כאן. תראה לו מקום בעולם נגיש וטוב יותר והוא מייד ילך לשם.

ולכן בכללות, השאלה היא כזאת: על מה יש לבכות אם איננו עושים דבר? האם זה לא טיפשי ולא ילדותי? במקום לשפוך סתם דמעות בכך שנשבעים שהצרה לא תחזור, בואו נברר, בואו נמצא את הסיבה למתרחש. מטוסים וטילים חדשים, זה טוב, אבל בואו נבחן ונמקד את הבירור שלנו.

מה חסר לנו? אפילו במובן הישיר והפרקטי, מדוע רבים אינם מוכנים ללכת לצבא? מפני שאנחנו לא דואגים לעם, לרוח שלו, להכרה העצמית. תראו מה אנחנו מלמדים את הדור הצעיר. כי הענין כאן הוא לא בשירות הצבאי, אלא בהשקעה של האדם בחברה. ואם אנחנו לא דואגים לכך, אז מדוע לבכות אחר כך?

לא עדיף להשקיע כוחות רציניים ואמצעים בלשנות את המצב הפנימי של העם, בעלייה שלו, שעל ידי זה הקונצנזוס הכללי יהיה אפשרי? כי אחרת, אי ההכרה במדינה ובגיבוריה שנפלו, תהפוך מתופעה נפרדת לזרם כללי…

מתוך שיעור ליום הזיכרון לחללי צה"ל וקורבנות הטרור, 25.04.2012

ידיעות קודמות בנושא:
יחידה צבאית בעלת ייעוד מיוחד
חייזרים
ממלחמות לשלום