לא צעד אחד, אלא "סלטה" מעל הראש

הקבוצה צריכה להראות דוגמה טובה לכל אחד. עבורה זה משׂחק במה שאנחנו רוצים להיות. כמו אצל ילד שחולם לגדול, ולכן משׂחק בלהיות גדול.

בחיים הרגילים, כאשר אנחנו מתקדמים בצורה אינסטנקטיבית, בתהליך האבולוציה, הטבע הוא זה שמאלץ אותנו להתקדם, בכך שדוחף אותנו מאחורה על ידי הייסורים, ומפתה אותנו בתענוגים מקדימה, בכך שמראה לנו דוגמאות דרך הסביבה, ובכך מעורר בנו גאווה, תאווה, שליטה, תענוגים, ואנחנו משתוקקים לגדול יותר ולהשׂיג יותר.

כך מתקדם כל הטבע בדרגות ה"דומם", ה"צומח" וה"חי". ואילו האדם, כסוג המפותח ביותר מכולם, הוא זה שמתקדם יותר מכולם. לא מספיק לו להיוולד, ותוך כמה שבועות לקבל צורה של גדול כמו אצל הבהמות, אלא הוא צריך כל פעם, בכל דור ודור, לקבל צורות חדשות. הטבע דואג לכך ומקדם אותו.

אבל במצב שהוא צריך לגדול כאדם, בצורה שכבר נבדלת לחלוטין מדרגות ה"דומם", ה"צומח" וה"חי", הכול נעשה אחרת. אנחנו לא רואים את ההבדל הזה, מפני שאנחנו מתייחסים לגוף האדם כמו אל הגוף הבהמי, שמים לב לפניו של החבר, להתנהגות שלו בעולם הגשמי, לאופי. ולא מבינים שהמרכיב הרוחני שלו הוא לגמרי מנותק מהגוף ולא שייך אליו.

אנחנו צריכים את הגוף הזה כדי להשיג יחד איתו רוחניות, לרכוש דרכו תכונות שמאפשרות להתחבר באופן פנימי עם האחרים. אבל בעצם, הצורה הרוחנית נבדלת לחלוטין מהצורה הגשמית, כמו שתי דרגות שונות. בדיוק כמו שבעולם שלנו קיים הבדל מוחלט בין האבן הדוממת, הצומח והחי. כך גם דרגת ה"אדם" נחתכת על ידי גבול שנקרא "מחסום", שמבדיל אותנו מדרגת ה"חי".

לעלות לדרגת ה"אדם", אנחנו יכולים רק על ידי הדחפים שאנחנו בעצמנו נעצב. הדחפים הללו הם חשיבות המטרה הרוחנית, שהפוכה מהדרגה הגשמית שלנו.

למעשה, בין כל דרגות ה"דומם", ה"צומח" וה"חי", קיים כזה היפוך. בכל התפתחות חייבים להבין שלא ניתן יותר להישאר במצב הנוכחי, ואז אתה מתחיל לגבש כוחות, כדי לצאת מתוכו ולבוא למצב הבא היותר מתקדם.

אותו הדבר מתרחש בהתפתחות שלנו. הטבע מביא אותנו למצב, שכאשר אנחנו מרגישים את הצורך בהתפתחות הרוחנית, אנחנו מרגישים בתוכנו את ה"נקודה שבלב" ומגיעים לקבוצה. אבל אחר כך, אנחנו בעצמנו צריכים למצוא את הכוחות להתפתחות שלנו.

מתוך שיעור על מאמרו של רב"ש, 14.02.2012

ידיעות קודמות בנושא:
מזרע יבש מבשיל עץ נושא פרי
מההצתה הראשונית לבעירה תמידית
האור הוא האנרגיה של החיים