קבלה, מדע ומשמעות החיים – הרב מיכאל לייטמן בלוג אישי
הדת היא עניינו האישי של כל אדם ובשום אופן אינה עניין חברתי. יחסו של האדם אל האלוקים הוא הדבר הפרטי ביותר שלו, הנסתר מכולם, הסוד שלו. וכך זה צריך להישאר. לאף אחד אין זכות לכפות על מישהו יחס מסוים לחיים, למשמעות, למטרה, לכוח העליון (האם הוא קיים בכלל, ואם כן מיהו, מי אני לעומתו). אפילו הורים אינם יכולים לחייב בכך את ילדיהם. זה נובע מכך שהאלוקים אינו מורגש ואינו מושג.
מה שבמיוחד אינו מתקבל על הדעת הוא העובדה שלפעמים הדת קונה את ההסתכלות של האדם על החיים. למשל, הניסיונות למשוך הורים וילדים לרשת חינוך מסוימת, בתמורה לתנאי מחיה משופרים.
הדת צריכה להיות כמו מועדון: מי שרוצה, מבקר. אם כוחות פוליטיים למיניהם לא היו משתמשים בה כדי לשלוט על החברה, זה היה קורה כך בצורה טבעית. אך לפוליטיקאים נוח לעשות מניפולציות עם האמונה של האנשים בבלתי-ידוע, ובכך ליצור אצלם תלות בהם. כך התחילו לצוץ המנהיגים/מניפולטורים הפוליטיים של ההמון הדתי. מלבד זאת, ישנה כמות לא מבוטלת של אנשים שרוצים להרוויח על חשבון האמונה. הם כביכול משרתים את המאמינים, אך בעצם זהו המקצוע שלהם.
חכמת הקבלה אינה דת, אלא ידיעה. היא אינה מוֹכרת את היחס שלה לבורא, אלא היא שיטה לגילוי ההנהגה העליונה של הטבע. לכן כל אחד יכול ללמוד אותה וניתן להעביר אותה לילדים. הרי זוהי ידיעה, ואתה רק מלמד כיצד להשתמש בה. לכן חכמת הקבלה אינה קשורה לפעולות, מנהגים או דרישות כלשהן מהלומדים אותה. הקשר החיצוני בין הקבלה למסורת היהודית נובע מהעובדה שהיהדות נוצרה כתוצאה מהשימוש הארצי בידיעות הקבליות, ולא מתוך השימוש הרוחני בהן.
ידיעות קודמות בנושא:
ההתנגדות הדתית לחכמת הקבלה
תפקידה של הדת בתהליך ההתפתחות
"הדת" הפנימית של הנשמה
